הו, הניתוק: השופטת התעלמה מנסיבות הטרור
מערכת המשפט בחנה את מקרה אזריה באופן סטרילי, בלי קשר למכלול האירועים ובלי לתת פתח של אמון. כשבית הדין הצבאי כפוף לרמטכ"ל, למה יש לצפות
זה היה משפט שהוכרע בעצם מהרגע הראשון שבו דובר צה"ל ושר הביטחון הטיחו בחייל את האשמה שסרח. משפט שזוהם בהתערבות מערכת פוליטית וצבאית פיקודית, וניסיון היסטרי של צמרת הצבא לתלות בחייל אחד את כל ההילה המתחסדת של הצבא המוסרי בעולם. דומני שאין מנוס מהפרדת המערכת השיפוטית הצבאית מהצבא. מערכת משפטית של אקו־סיסטם סגור מועדת לפורענות. בניגוד למערכת המשפט האזרחית, העצמאית במהותה ובפועל, מערכת השיפוט הצבאית כפופה לרמטכ"ל, וכשהרמטכ"ל מקדם את ראש ההרכב במהלך המשפט, הצדק לא נראה מספיק. והצדק צריך להיראות. אם יש שופטים בירושלים, הם צריכים להיות עצמאים ולא חלילה שיעלה חשש שהם קשובים לצורך של המערכת הצבאית לכסת"ח את עצמה.
שכבה אחר שכבה, כמו בצל רקוב עד לסיום העגום, התגלתה פרשת אלאור אזריה כאירוע מכונן, אירוע אסטרטגי. משפט צבאי שהתעלם מזיהום עדויות, הדלפות תחקירים, הרשעה מלמעלה ורוח מפקד עוינת. בזמן המשפט מפקדיו קודמו, השופטים קודמו. המסר היה ברור.
אלאור אזריה: סיכום האירועים (עריכה: עלאא עאקלה)
העובדה שציבור גדול תומך בחייל אינה מעידה שהם חושבים שהוא גיבור, אלא שמשהו לא מסתדר להם במשוואה. הם חשים שהכרעת הדין עושה עוול לחייל, שלא הוגן למרק את המצפון הלאומי על גבו של לוחם שהרג מחבל, בזמן שבג"ץ שומר על זכותם של רוצחי חמאס לצפות בגמר היורו. אלאור אזריה אינו גיבור, אבל הדריכה הקולקטיבית עליו ועל משפחתו, כולל החיטוט האווילי בפוסטים שלו בפייסבוק, הייתה מהמכוערות שנראו כאן. איש לא יכחיש שהמערכת הצבאית בגיבוי תקשורתי ביקשה את הרשעתו בהריגה. אפשר היה לצפות שהמערכת תרצה בחפותו, או לפחות תביע תקווה שהחייל פעל בשגגה אך לא בזדון. אבל להפך, המערכת הייתה לרוח גבית לתביעה.
מהרגע הראשון המערכת נטשה את אזריה, ולא נתנה לו את הסדק ולו הקלוש ביותר שהוא אכן חש בסכנה ולכן ירה. הסרט של 'בצלם' הכריע. אלאור אזריה היה לוחם שפעל באופן שגוי תחת פיקוד שההגדרה שנוי במחלוקת תיטיב עמו, וכל זאת בתוך סיטואציה ערטילאית שבה מחבל גוסס בזירה מבורדקת, כשמסביב צועקים "המחבל עם מטען". פרוטוקול בית המשפט חושף שלמרבה המבוכה אלאור וחבריו לא תורגלו לתרחיש כזה. זה לא עזר לו.
לדעתי הצנועה והלא מקצועית, צוות ההגנה של אזריה הזיק לו. מי שצפה בכתבת 'עובדה' של עמרי אסנהיים יצא בתחושה שיש מקום לספק לגבי המניע של אלאור. מה עבר לו בראש, נקמה או חשש ממטען? סביר שהמניעים התערבבו. למה לא נתנו משקל גדול יותר לזירה, לכאוס? פרקליטיו עשו עבודה קלה לשופטים עם חילופי הגרסאות והטענות הסותרות (המחבל מת, המחבל זז).
נדמה שגם מי שמקבל את ההרשעה של אזריה כלשונה, חייב להפריד בין הממד המשפטי לממד הציבורי. אדם נורמטיבי צריך לחשוב מה סביר שיהיה העונש לחייל שהרג מחבל פצוע בניגוד לפקודות. בסופו של דבר זה מחבל, לא עובר אורח פלסטיני תמים. העובדה שהשופטת הלר קראה לו "המנוח", מדגימה יפה איך המשפט מתבונן בטלסקופ ענקי על אירוע קונקרטי ומאבד על הדרך קשר עם נסיבות כמו מאבק לאומי בטרור אכזרי.
הכרעת הדין הפכה זירה מבצעית קרבית לזירה פלילית. ובתוך כך, החלטות מבצעיות, סובייקטיביות במהותן, מעצם הזירה ("המלחמה היא ממלכת אי־הוודאות", פון קלאוזביץ) מנותחות באופן משפטי קר ומנותק. ואם הזירה המבצעית עוברת תהליך משפטיזציה מזורז, הרי שהסכנה היא שמעתה כוחות יהססו ויעדיפו את עצת המשפטן על פני נטילת יוזמה וחתירה למגע. רק לפני שבוע ברחו השומרים במחנה 80 לתוך הבסיס כשמתוך רכב של בני מיעוטים יצאו לתקוף אותם. איש מהם לא חשב להגיב. אפשר להבין אותם. הם צודקים, ראו מה אמרה אל"מ הלר בהכרעת הדין: "נוכח כל האמור, גם אם הייתה מתקבלת גרסת הנאשם בנוגע לחשש מהמטען, אין למצוא בכך צידוק לירי".
סמל אזריה היה התגלמות "הרב"ט האסטרטגי", מושג שצה"ל אימץ בעיוות מסוים מהצבא האמריקני כדי לתאר אירוע טקטי בעל השפעה אסטרטגית בזירה הגלובלית, בעיקר התקשורתית. צה"ל, שתפס את "הרב"ט האסטרטגי" כסיכון לסיבוך ברמה המקומית והגלובלית, חשש שהמקרה ידליק את הזירה הפלסטינית ויפגע בישראל בזירה הבינלאומית. אבל הפגיעה היא פנימית. משבר אמון אזרחי.
ולמשהו אחר לגמרי. השבוע חטאתי באמת, העזתי להביע דעה בנושא ההפלות. זה קרה בתוכנית הרדיו שלי, בניסיון לאפשר לח"כ יהודה גליק להדוף את הטענות הקשות כלפיו בעקבות ההצעה שלו ושל ח"כ חאג' יחיא.
גליק נתקל בזעמן של נשות הכנסת והלהקה הקבועה. שלי יחימוביץ' קראה להצעה "מפלצתית". אבל גליק, כדרכו בקודש, ניסה להבהיר שהוא מתנגד לוועדות להפסקת היריון שבשבתן כחותמת גומי מבזבזות זמן ואנרגיה. גליק ביקש להציע מעטפת תמיכה דתית למי שמעוניינת בכך. אין ספק שזו הייתה הצעה לא בשלה מספיק, אבל הן לא טרחו לברר פרטים וזעם הגיהנום הפמיניסטי נפתח על גליק, פחות על חאג' יחיא. בכל זאת, הוא ערבי. בקטע הזה הפמיניסטיות מעדיפות את האויב המוכר, הדוס המזוקן, ולא להתחבט בדיסוננס שמאלני בין המוחלשת למוחלש המוחלט, הערבי.
העליתי לשידור את גליק ואת ח"כ מיכל רוזין, ובלהט הוויכוח, כדי להדגיש את הקלות שבה מופסקים הריונות בישראל, אמרתי כדימוי שמפילים כאן בגלל צבע עיניים. זו הייתה דוגמה רעה כמטפורה, ולו מהטעם הפשוט שאין הפלות כאלו. ולא שהטכנולוגיה איננה קיימת. ה־PGD, "אבחון גנטי טרום השרשה" המיועד לאבחון קיומן של מחלות גנטיות, הוא גם בדיקה גנטית שמזהה את מין העובר ופגמים קוסמטיים כמו שפה שסועה. בעתיד, ככל שהמחקר הגנטי ישתכלל, יתאפשר גם לברור בין גנים של יופי, רמת אינטליגנציה ואפילו צבע עיניים. כבר כיום משתמשים בבדיקה לבחינת מין העובר. על פי כתבה של יואב אבן בערוץ 2, יש כ־700 הפסקות היריון על רקע מין העובר בשנה. רובן ככולן נקבות.
כל הטוויטר ירד עליי, קצת בצדק. המטפורה שלי הייתה הרמה להנחתה, "צבע עיניים"? נו, באמת. אבל אם תחשבו על זה, אין בעצם הבדל בין צבע עיניים, שפה שסועה או מין העובר. לא מדובר בפגם גנטי חמור, בסכנה בריאותית, אלא סתם בהחלטה שעובר זה, בעצם עוברית (שימו לב פמיניסטיות יקרות שלי, רוב הפסקות ההיריון על רקע מין העובר הן של עוברים ממין נקבה), לא יחיו. בספרטה היו משליכים מהצוק את התינוקות הלא מושלמים, הנכים והחולים.
הטענה הפמיניסטית שרק לאישה מותר לעסוק בנושא בגלל זכות האישה על גופה היא מטופשת ומרושעת. זו סוגיה אנושית ראשונה במעלה ויש להתחבט בה, גברים כנשים. הנה מס דיבור למשטרת המחשבות: באופן אישי אני מקבל את זכותה של אישה להפסיק היריון, בכל מקרה, אבל אני מאוד מתבאס על האוטומטיות. אחת הבעיות המוסריות הסבוכות הופכת ללוגו של פרסומאים. לעזאזל, לוקחים כאן חיים. מותר להתחבט מעט, ולו לשם הכבוד האנושי של כל אותם פוטנציאלים של חיים אנושיים שנשטפו ולא יחיו כמונו.
אקו"ם