להלן הצעות חוק טיפשיות לא פחות מחוק השקיות
הסיקו חברי הכנסת הסיקו שכניסה אל התודעה הציבורית דורשת אחת מהשתיים: חקיקה או תוכנית בוקר. מכיוון שאת המקום בתוכניות הבוקר גזל ביטן, כל שנותר להם הוא לגזול מאיתנו את השקיות
ימים קשים ולחוצים עברו לאחרונה על בית משפחת זמרי. הידיעה שבקרוב ניאלץ לעבור משימוש פזרני וראוותני בשקיות כאוות נפשנו למדיניות צנע הפכה את האווירה למתוחה במיוחד. אם בעבר כל חיתול מוצק של העולל נקשר מיד בתוך שקית שתמנע מהריח להציף את החלל, כעת הפזרנות הזאת נראתה מסוכנת. שקיות סופר ששימשו כשקיות פח ובעבר נזרקו חצי מלאות נוצלו עכשיו עד תומן. קופסאות אוכל נישאו ידנית לעבודה, במקום בשקית ניילון נוחה.
במהלך השבועיים הללו הפכו גם הקפיצות שלנו לסופר למשימות בעורף האויב. כל רשימת סופר נחתמה תמיד באותן שלוש מילים אחוזות פחד ואימה, “ושקיות מאמי, שקיות“. לעתים אף פיצלנו את רשימות הקניות שלנו לכמה חלקים, ובמקום לרכוש את כל המצרכים בפעם אחת קפצנו שוב ושוב רק כדי להצליח לגזול עוד כמה שקיות במעמד הקניה. מאדם שהחזיק מעצמו לא פעם אחד המקצוענים הגדולים ביותר בתחום אריזת המצרכים, כזה שמצליח להכניס לאותה שקית בקבוקי שתייה קלה, ירקות וביצים בלי שתישבר אפילו אחת, הפכתי ליצור מפוחד שאורז קילו תפוחים - כל תפוח בנפרד.
תכירו, יותם ושירן זמרי, מכורים לשקיות.
יש לי הרבה מחלוקות עם דרכה של מפלגת העבודה, אבל עם כל הכבוד לאוסלו או לסוציאליזם – מאז שהצטרף אליהם אבי גבאי, השר לאיכות הסביבה לשעבר שקידם את חוק השקיות, הם הפכו מבחינתי מיריב פוליטי לאויב אכזר. ההיבט העצוב בעניין, הוא שייתכן מאוד שבזבזני שקיות דוגמת שירן ואני הם הגורם שהעלה במוחו האכזרי של גבאי את הרעיון לגזול מאיתנו את אושר השקיות הגדול.
חוק השקיות קודם כבר בכנסת הקודמת. אתם זוכרים מה קרה לכנסת ההיא? שרדה בקושי שנתיים. הפרזנטור של הקמפיין לחוק הקודם היה משה איבגי. אתם זוכרים מה קרה לו? אני הבנתי. חוק השקיות, הוא "ההתנתקות" של החוקים.
אני אמנם מכור לשקיות, אבל 120 חברי הכנסת שיושבים במליאה - קבלו תיקון, 119 חברי הכנסת שיושבים במליאה (באסל גאטס יושב בבית ומקבל משכורת, אחרי שהעביר טלפונים למחבלים שיושבים בכלא. מדינה הגיונית בסך הכול) - מכורים גם הם. אמנם לא לשקיות: למשהו חמור יותר. הכנסת שלנו גבירותיי ורבותיי, לוקה בחקקת.
בשלב מסוים הסיקו חברי הכנסת שלנו שכניסה אל התודעה הציבורית דורשת אחת מהשתיים: חקיקה או תוכנית בוקר. מכיוון שאת המקום בתוכניות הבוקר גזל דוד ביטן, כל שנותר להם הוא לנסות לגרום לנו להכיר את שמם באמצעות חוקים טיפשיים. קבלו תיקון, חוקים מפגרים (החוק האחרון של איציק שמולי קבע שהמדינה לא תשתמש עוד במילה "מפגר" במסמכים רשמיים), שגורמים לך לתהות כמה זמן פנוי יש להם.
להלן רשימה חלקית של הצעות חוק: נחמן שי הציע להחליף את שמה של קצבת הזקנה ל“קצבה לאזרחים ותיקים“, רוויטל סוויד הציעה להציב מאבטחים בתוך כל תא שירותים בכל מועדון במדינה כדי למנוע מקרי אונס והטרדה מינית, חיליק בר הציע להוסיף כפית מדידה קטנה לתחליפי חלב לתינוקות, ואורן חזן הציע להחליף את הצבע של הז‘יטונים בקזינו מאדום ושחור לכחול ולבן.
ייתכן שהמצאתי את הצעת החוק של חזן. אם אנחנו כבר בקטע של המצאות, הנה עוד כמה הצעות חוק מטומטמות במיוחד שאני ממש לא יכול להבטיח שלא יאומצו בידי אחד מהחבר‘ה במליאה:
חוק איסור הצעות חוק מטומטמות: כשמו כן הוא. הגיע הזמן שחברי כנסת יחשבו קצת לפני שהם משגעים אותנו עם גחמות למיניהן. לכל ח“כ יינתנו שלוש פסילות, ואחריהן ייאסר עליו להגיש הצעות חוק נוספות.
חוק הצפירה: עם כל הכבוד למואזין ולאחינועם ניני, יש רעשים שדחוף לפתור הרבה יותר. למשל, הצפירה שאתה מקבל מהנודניק מאחוריך ברמזור אם באלפית השנייה הראשונה לא קלטת שהרמזור התחלף. הרעיון? פשוט מאוד, כל צפירה תעלה שקל. אני מבטיח לכם שבתוך חצי שנה אתם נוסעים פה כאילו ציריך.
חוק האפצ'י: בנאדם שאומר לך “לבריאות“ כמה פעמים כשאתה עושה אפצ‘י ברצף ולא מסתפק בלבריאות אחד בסיום הרצף, יחויב לקנח לך את האף.
חוק ה“תחשוב לפני שאתה מעלה“: ייתכן שאני יורק לבאר שאני חופר בה, אבל מישהו צריך לעשות משהו עם העלאת התמונות לפייסבוק. אין לי בעיה שתמשיכו, אבל מחיר צריך להיגבות:
העלאת תמונה של חמין שהכנת לשבת - 10 אגורות.
העלאת תמונה של מנה שהזמנת במסעדה אבל אתה מתגאה בה כאילו הכנת לבד - 20 אגורות.
חיית מחמד - 30 אגורות.
ילד ראשון – שקל. ילד שני – שנקל. ילד שלישי – שלושקל. ילד רביעי ומעלה – תהיו בריאים, איך יש לכם כוח.
חוק הומור מעליות: חוק שנועד למנוע את המצב המביך שבו אדם שאינך מכיר בוחר להתבדח איתך בנושאים שונים בעודכם נמצאים בתוך מעלית, מה שלא מאפשר לך לחמוק מהסיטואציה ומעמיד אותך במצב המחייב לצחוק. העונש הראוי בעיניי הוא שנה בכלא. אם ההתבדחות עתיקה - למשל, אם המעלית עוצרת בהמון קומות וזה שאיתך אומר “מה זה, מעלית שבת?“ – שנתיים.
חוק דוד ביטן: הופעה של ח“כ יותר מעשר פעמים באותה תוכנית בוקר בחודש אחד תחייב את צירוף שמו של הח“כ לשם התוכנית. אני מחכה כבר ל“אורלי וגיא ודוד ביטן“.
חוק הבוס הנעדר: בוס שבסביבות שש בערב לא נמצא במשרדו יחויב להשאיר פתק שמודיע אם הלך הביתה או שיש סיכוי שתפגוש אותו ביציאה מהמעלית, ותקבל ממנו את המבט של “אז מה, יום קצר?“
נחמיה לביא, אלכסנדר לבלוביץ‘, אהרן בניטה, נעמה הנקין, איתם הנקין, יוסי קירמה, עידו בן־ארי, דני גונן, מילה מישייב, מיכאל פייגה, אילנה נבעה, ינאי ויסמן, גנאדי קאופמן, מיכאל מרק, חביב חיים, אלון גובברג, ישעיהו קרישבסקי, שלומית קריגמן, עומרי לוי, אלון בקל, שמעון רואימי, דפנה מאיר, אליאב גלמן, אברהם חסנו, הבטום זרהום, בנימין יעקובוביץ‘, הלל יפה אריאל, ריצ‘רד לייקין, יעקב ליטמן, נתנאל ליטמן, אהרון יסייב, שלום יוחאי, דליה למקוס, ראובן אבירם, עדן אטיאס, יעקב דון, עזרא שוורץ, שאדי ערפה, הדר בוכריס, הדר כהן. זיו מזרחי, ראובן בירמכר, עופר בן־ארי, שוקי מזרחי, מטאוע אמין שעבאן אל־קרינאוי, טיילור פורס.
אלה שמות נרצחי גל הטרור האחרון. מגוחך שהשם היחיד שיזכרו פה מ־2016 בעוד כמה שנים הוא אלאור אזריה.
אקו"ם