לא שליט ולא אזריה הם הילדים של כולנו
במקום משפט ענייני ותכליתי, בטונים הנכונים ובנפח הנכון, קיבלנו בעשרת החודשים האחרונים עדלאידע של דמויות קרקסיות. לפחות האזהרות מפני פגיעה במוטיבציה של המתגייסים הוכחו כמופרכות
במשך כעשרה חודשים כל ענייני המדינה נפלו על כתפיו הצרות והצעירות של אלאור אזריה. לתוך רגע מכונן אחד התנקזו שאלות הרות גורל שמזינות פה את הסכסוך הפנים־יהודי: צבא ההגנה או צבא הכיבוש. מזרחים מול אשכנזים. כולם בשביל אחד ו/או אחד בשביל כולם. אם חברי מועדון לה־פמיליה היו תל־אביבים ולא בית"ריסטים ירושלמים, אפשר היה בקלות להכניס לתמונה גם את שנאת הפועל־מכבי. ככה זה כשדרבי שלם של ישראליות בוערת על כל ענפיה הדקים מתחיל להתלקח פה, כשמעל כולם מרחפת השאלה על מי מוטלת האחריות במקרה של לוחם שפעל שלא כמצופה – עליו או על כולנו?
הרמטכ"ל גדי איזנקוט הצהיר השבוע, ערב הרשעת אזריה בהריגת מחבל מנוטרל, ש"ילד בן 18 שמתגייס לצה"ל הוא לא הילד של כולנו, הוא לא תינוק שנשבה. הוא לוחם, הוא חייל, הוא נדרש לחרף את נפשו". אם בימין היו מקשיבים קצת לרמטכ"ל ולא ממהרים להזדעזע, היו שומעים ודאי את הקריצה ל"ילד" אחר של המדינה.
"הבלבול שחל בשיח בין גבר בן 18 ואישה בת 18 לבין הילדון של כולנו שהתבלבל ונחטף, זה שיח שפוגע באופיו של צה"ל", אמר איזנקוט, וברצונו או שלא ברצונו הביא לחיבור בין שני קמפיינים מתוקשרים היטב – זה של גלעד שליט החטוף בדימוס, וזה של אלאור אזריה המורשע הטרי.
רמטכ"ל צבא העם לא צריך תזכורות מימין או משמאל כדי לדעת שלכל חייל יש אמא מודאגת בבית. בלשכתו שבקריה תלויה על קיר מרכזי תמונת־ענק פרי מכחולו של אב שכול, שעליה חקוקות שלוש דמויות מוצלות של לוחמים שכבר אינם בינינו. התמונה המרשימה שבחר איזנקוט להציב מולו מלמדת לא רק על רגישות לאלה שהלכו, אלא גם כלפי השכול הפוטנציאלי שעומד תמידית כאיום על ישראל. אבל כשהוא מנהל את מערך הביטחון הנחוץ ביותר באזורנו, נדרש הרמטכ"ל לשלומם של מיליוני אזרחים. וכשהוא מבקש מלובשי המדים להילחם, הוא לא יכול להרשות לעצמו לראות ילדים לנגד עיניו. זה לא אומר שהוא רואה לנגד עיניו בשר תותחים. להפך, הוא רואה אותם כשריון ברזל.
לא שליט ולא אזריה הם הילדים של כולנו; הם תמונת מראה שמבקשת מאיתנו להתמודד, ומלמדת על החולשות ועל הכוחות שבנו, ועל האיזון הדרוש ביניהם. שתי הפרשות דורשות בדק בית, שיפור הליכים ותיקון - כפי שנדרש בכל ארגון שהסתמנו בתוכו חריגות מהנוהל התקין. את כל אלה יש לעשות דווקא מתוך הסתכלות על החיילים כבוגרים, ולא כילדים שמתחבאים מאחורי הסינר של אמא רחומה.
פרשת אלאור אזריה לא הייתה אמורה להתגלגל למחנות של ימין, שמאל ובוגי יעלון. היא הייתה צריכה להתנהל כמשפט צדק, אבל הפכה למשפט ראווה. כמו בקמפיין הילד הקודם, גם כעת מבקשים להזהיר אותנו שטיפול לא נכון בפרשה עשוי להוריד את מוטיבציית הגיוס. אם לא נשחרר את שליט בכל מחיר, אמרו לנו אז, חיילי צה"ל יתחמקו מלהיות לוחמים. אם לא נזכה את אזריה, אמרו לנו השבוע, חיילי צה"ל ירגישו מופקרים. אלא שמאז חטיפת שליט ועד לשחרורו, המוני לוחמים התגייסו לקרבות החוזרים בעזה. ובעשרת החודשים מאז החל פסטיבל אזריה, גזרת חברון ממשיכה להיות מאוישת על ידי לוחמים, בלי שנרשמו שם אירועי סירוב פקודה. צה"ל, מתברר, מושך אליו צעירים שמבינים לעומק את ערך השירות וההגנה על המדינה.
משפט אזריה היה צריך להתקיים בווליום רך הרבה יותר, ולהיות מוכרע כלקח פנים־צבאי, ולא כהפנינג רועש שכוכביו הופכים מאנשים אמיתיים לדמויות בהצגת עדלאידע מבוימת היטב. ואחרי כל הדרישה להפקת לקחים, קבלת אחריות וענישה מעודנת על הטעויות שנעשו, אנחנו צריכים גם לזכור: שני צעירים משני עמים שונים התעוררו באותו בוקר חם בגזרת חברון של פורים תשע"ו. שני צעירים, משני עמים, ורק אחד מהם יצא מביתו בכוונה להרוג את בן העם האחר. וזה לא היה אלאור אזריה. ולו רק בגלל זה, מגיעה לו חנינה.
האחות הצעירה של היולדת, שהייתה בדרך לברית. הבחור שמתחילה לו בחינת חורף בעוד שעה ועשרים במרכז. האמא שהבטיחה יום כיף לבנות בתל־אביב. המשופם שמאחר לבדיקה שלו במרפאות החוץ של איכילוב. שני אלה שמאחרים לאזכרה של בן הדוד. זו שהבוס שלה הזהיר אותה שאם תאחר עוד פעם אחת, היא מוזמנת לשימוע. זה שכבר זומן לשימוע אצל הארוסה שלו ועכשיו הוא שוב מאחר. זה שכואבות לו הרגליים לעמוד ככה שעות ברוחות האלה, וזו שהרכב שלה דווקא היום התקלקל, וזה שנכשל בטסט שישי אבל ממילא אין לו כסף לרכב, וזה שדווקא לא ממהר במיוחד, וזו שכבר לא תגיע. כל אלה ועוד רבים אחרים התנקזו ברביעי האחרון לתחנת אוטובוס ירושלמית קרה אחת, עמוסת ממתינים וריקה מכלי תחבורה. שביתת אגד בירושלים הפכה מאות אזרחים לשבויים בידי מוניות מזדמנות וטרמפיאדות מקפיאות דם. תחנה מרכזית נצורה, אין יוצא ואין בא, ועשרות שיחות טלפון היסטריות שמבקשות לתקן חריגות בלו"ז.
סכסוכי עבודה נוטים לעבור ממשרדי ההנהלה והממשלה לכיתות ולכבישים. פעם זו הסתדרות העובדים, פעם הסתדרות המורים. פעם עובדי הרכבת ופעם עובדי הרשויות. ותמיד־תמיד יעמדו בפקק אזרחים עייפים עם שלפוחית רגיזה שבסך הכול רצו להגיע ליעד בזמן ובשלום.
זכות השביתה והמחאה היא זכות אלמנטרית, כזו שנובעת מחופש הביטוי, הקיטור והטענה. השאלה היא מדוע זכות התלונה עולה על זכות התנועה. מי הצליח לשכנע אותנו שלטובת לחצים על הממשלה בענייני משכורות או סובסידיה, מותר לו להשבית את המשק או לגרום עוגמת נפש לאלפי אזרחים? מי הפך ללגיטימית את שיטת המחאה שמפעילה לחץ על גופים ממשלתיים באמצעות התעללות בפשוטי העם, שאין להם יד ורגל בעימות בין הצדדים?
דמוקרטיה שמכבדת את עצמה צריכה לסבול מדי פעם מחסימת כבישים. מחאה חברתית, מחאה נגד מדיניות ממשלה או נגד אחד ממשרדיה, ראויות לעתים לפרוץ את גבול הנימוס והנוחות של כולנו. כשבני העדה האתיופית מרגישים שזכויותיהם נרמסות, כשמתעוררת מחאה נגד כלכלת נתניהו או נגד תוכניות עקירה של שרון - ראוי שהמדינה תעצור קצת ותשמע את זעקת הזועקים. אלא שבניגוד לשביתת אגד או שביתת האזהרה של המורים, כל אלה הן מחאות אזרחיות. כאלה שאולי גורמות לפקקים ולעוגמת נפש לנוסעים בדרכים, אבל הן קול העם. מחאות אותנטיות שלא לוקחות איתן בני ערובה לצורך הטבת שכר או מימון ממשלתי.
ההשבתות השבוע אולי הצליחו להביך את המשרד הרלוונטי לכל סכסוך, אבל הן כשלו בגיוס ההמונים. אם ממשלת ישראל תנסה להקשיח קצת יותר את גבולות המחאה התעסוקתית, היא כנראה תנצח את ההסתדרות בזירה הזו. ההמונים שעמדו בתחנת האוטובוס השבוע בירושלים לא יתקשו לבחור צד.
אקו"ם