בשביל חנינה, אזריה מוכרח להתחרט
תקדים קו 300 מלמד אותנו שכדי שהחייל היורה מוכרח לקחת אחריות על הפרשה, כדי למנוע הישנות של מקרים דומים בעתיד
בפרשת אלאור אזריה חיוני להבחין בין המעשה עצמו לביו גורלו האישי של החייל היורה. המעשה שביצע אזריה חמור בכל קנה מידה, והשבוע הצטרפה לקביעה הערכית הזו גם גושפנקה משפטית: ירי בדם קר באדם פצוע הוא מעשה לא מקובל בחברה מתוקנת, גם אם הפצוע עצמו התכוון קודם לרצוח אחרים. המחבל אכן בן מוות מרגע שנחשפה כוונת הרצח שלו, אבל הזכות לממש את ההגדרה הזאת קיימת רק תוך כדי האירוע עצמו, כביטוי של הגנה עצמית, ולא לאחר מכן.
הקביעה הערכית והמשפטית הזו אמנם מגנה בפועל על חיי מחבלים ושאר רוצחים, אבל במהותה נועדה לשמור גם עלינו – היא מגנה על דמותנו כחברה. מי שלא מבין את חשיבותה המוסרית, אולי יתפוס לפחות את חשיבותה התועלתנית: האלימות הרווחת בעולם המוסלמי והערבי כלפי אויבים היא חלק מהאלימות הכללית הרווחת בחברות האלה גם פנימה – כלפי נשים, כלפי הומוסקסואלים, ובעצם נגד כל מי שנחשב "כופר" בנורמה המקובלת. מי שלא רוצה שהנורמה האלימה הזו תשרור בחברה הישראלית, מוטב שלא יתפתה לאמץ אותה גם במקרה של אויבינו.
אלאור אזריה בבית המשפט. ראוי להתייחס באופן מקל.
צילום: גדעון מרקוביץ
המדרון החלקלק הזה אינו מאוד ארוך בכל הקשור לגלישה מהריגת אויבים לא בשעת עימות ישיר עד להפעלת אלימות כלפי מי שיסומנו כ"בוגדים" מתוך המחנה, ולבסוף נגד כל מי שלא ימצא חן בעיני בעלי הזרוע הארוכה. חלק מאותם קורבנות עשויים אולי אפילו להיות מי שתומכים כעת באזריה.
עם זאת, לאזריה האדם ראוי להתייחס באופן מקל - ולא בגלל שאסור להעניש את הש"ג. אם הש"ג אשם, הוא ראוי לשאת בעונשו. אך על אזריה יש להקל בשל צירוף של כמה סיבות אחרות: ראשית, הוא עשה את שעשה בעיצומם של ימי טרור קשים וכואבים. אחד מחבריו נדקר כמה דקות קודם, ובמצב כזה קל יותר לרגשות הקשים לגאות, ואף להגיע למעשים אסורים. בוודאי אין מקום לזעם צדקני כלפי אזריה, בניסיון לתלות בו את כל עיוותי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי.
שנית, התחקירים מראים שכל זירת האירוע בחברון לא הייתה מנוהלת כראוי, וגם על הרקע הזה עשה אזריה דין לעצמו - גם אם, כאמור, אין לקבל דין כזה. הנקודה השלישית, והחשובה ביותר, קשורה בתקדים קו 300 - החנינה שקיבלו ראשי שב"כ אז הייתה למרות מעשים חמורים: רצח בדם קר של שני מחבלים, וכן הניסיון להטיל את האשמה על תא"ל יצחק מרדכי, שהיה אז קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי.
בה בעת צריך לומר: החנינה הבעייתית כשלעצמה שקיבלו ראשי שב"כ בפרשת קו 300 נבעה מצירוף שני מרכיבים - הסכנה שהארגון כולו יתפרק מהפרשה, והחרטה הברורה שהביעו המעורבים בתקרית על המעשה. בפרשת אזריה יש סכנה קשה לצבא, אם כי לא ברמת קו 300, אבל גם אזריה עצמו חייב לקחת אחריות על הפרשה ולהתחרט. ללא חרטה כזאת אפשר לדבר על הקלה בעונש בשל נסיבות משפחתיות, אבל לא על חנינה.
יש לכך חשיבות מכרעת, גם בגלל גורם ההרתעה: אחרי קו 300 ספק אם היה יכול להתבצע בשב"כ עוד מקרה דומה. אבל בצה"ל - ודווקא בגלל גודלו, היקף משימותיו וגילם של חייליו - יכולים בהחלט להתרחש בעתיד גם מקרי אזריה נוספים.
הפגנה מחוץ לבית הדין. מי שלא מבין את חשיבותה המוסרית של ההרשעה, אולי יתפוס לפחות את חשיבותה התועלתנית.
צילום: EPA
הפרשה הזו צריכה לחדד גם שתי התייחסויות עקרוניות, החורגות הרבה מעבר לגבולותיה: ראשית, להתייחסות לחיילי צה"ל כילדים שאין לתבוע מהם אחריות עלול להיות מחיר כבד. מי שניסה לטפח התייחסות אמהית לגלעד שליט בתור "הילד" שכולנו חייבים לדאוג לשחרורו, ולא משנה מה המחיר, מקבל כבומרנג את אותו יחס כלפי אזריה. רוצה לומר: מי שתמכו בהתייחסות כלפי שליט כ"ילד של כולנו", לא באמת יכולים למחות כלפי המתייחסים לאזריה באותה רוח. אבל גם ההפך נכון: מי שהתנגדו להתייחסות לשליט כ"ילד" לא יכולים להתייחס גם לאזריה ברוח זו.
בנוסף, פרשת אזריה המחישה שוב את הסכנה העצומה שבאימוץ "רוח הרשתות החברתיות". הללו אמנם יצרו דמוקרטיזציה עצומה של השיח הציבורי, אבל זו גם הולכת ומתפתחת לכיוון של "שלטון הרחוב", שבו ההמון מבקש להשליט את הנורמות שלו על השיח הציבורי ועל ההתנהלות בפועל של המערכת הפוליטית והמשפטית גם יחד.
בעניין זה חובה על כל שוחרי טובתה של החברה הישראלית מכל המחנות לדחות בתוקף סוג כזה של לחצים, כי כניעה להם פירושה סופה של ישראל כחברה מתוקנת. ללחצים כאלה גם אין מעצורים. סופם שיבואו חשבון גם עם מי שכרגע מבקשים לרכב על הגל וליהנות מהם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם