חייבים לבטל את הדיקטטורה במפלגות ישראל
השיטה הפרלמנטרית הישראלית נותנת כוח עצום למפלגות, אבל מאפשרת להן להיות סגורות לכל מי שרוצה להשפיע מבחוץ. למול התופעה של דיקטטורה במפלגות ישראל, חייבים להציע אופק אחר
אני רוצה לפתוח בוידוי. בשנת 2013 התקיימו בישראל בחירות כלליות, הבחירות הראשונות לאחר המחאה החברתית של קיץ 2011. כחודשיים וחצי לפני הבחירות הוזמנתי להוביל ניסוי פוליטי מעניין. על רקע התחושה שחייב להיות ביטוי פוליטי-מפלגתי למחאה הגדולה בתולדות ישראל, ניסינו לחבר כמה מפלגות חברתיות לכוח אחד משמעותי. היו שם התנועה הירוקה ומימד, שגרפו 30,000 קולות ב-2009. היו שם "ארץ חדשה", מפלגתם של אלדד יניב ורני בלייר, שהיו בטוחים שהם יהיו הפתעת הבחירות. היו שם הירוקים ועלה ירוק ואפילו הפיראטים ודע"ם. בחיבור זהיר של סך הקולות הממוצע שגרפו המפלגות הללו, היה ניתן לעבור את רף 75,000 הקולות הנחוצים ולהתבסס בכנסת. כרגיל, האגו וחוסר התעוזה עמדו בעכרינו.הדבר המעניין יותר מאיבוד ההזדמנות הפוליטית, והפקרת הזירה ליאיר לפיד, הוא השיטה שבה ביקשנו ליצור את רשימת המועמדים. הרעיון היה לייצר פאנל של ארבעים מועמדות ומועמדים, שילוב של מובילי המפלגות ומועמדים נוספים שתבחר ועדה, על פי הצעות שיובאו לפניה. את הארבעים הללו היו אמורים לדרג המוני בית ישראל. מוקדי ההצבעה היו אמורים להיות פרוסים באזורי המאהלים ברחבי הארץ. בכל מקום שבו עמד מאהל בקיץ 2011 תעמוד קלפי. כל אזרח מגיל 17 יוכל לשלם עשרה שקלים סמליים ולהיכנס ולהצביע.
ככל שהתהליך הדמוקרטי האמיתי פוגש תוכן אמיתי ומלהיב, כך הוא מסוגל לחולל מהלך שיותיר את מפלגות הדיקטטורה הרחק מאחור.
צילום: אמיר מאירי
באוירה של פוסט המחאה דאז, הרעיונות הללו, עד כמה שלא היו מלוטשים, נשמעו הגיוניים ואפילו ריאליים. במחאה קמו התארגנויות להתפקדות למפלגות דמוקרטיות. חלקן קיימות ובועטות עד היום, דוגמת "הליכודניקים החדשים". בישראל של 2017 הטלטלה ממחאה ועד לריסון, דחפה אותנו לשמרנות יתרה, בכל הנוגע לדמוקרטיה של המפלגות בישראל.
השיטה הפרלמנטרית הישראלית נותנת כוח עצום למפלגות, אבל מאפשרת להן להיות סגורות לגמרי לכל מי שרוצה להשפיע מבחוץ. כל זה מעודד סקטוריאליות מוקצנת, אבל גם "שלטון המחוברים" של מעטים המקורבים (מספיק לשמוע כיצד בחר יאיר לפיד, לבדו, את חברי הכנסת "שלו").
שימו לב לנתון הבא: לפי הסקרים קרוב לשישים חברי כנסת, חצי מהפרלמנט הישראלי, יגיעו לכנסת הבאה ממפלגות ללא הליך בחירה דמוקרטי. גם בקרב יתר הבחירות מדובר בהליך מוגבל, לרוב של מרכז מצומצם כזה או אחר. למעשה, הרוח במפרשי סקרי "יש עתיד" (ואיך, לעזאזל, אנחנו מאמינים עדיין לסקרים?), מביאה לרצון להסתגרות גדלה והולכת. אפילו ההצטרפות של השר לשעבר, אבי גבאי, למפלגה דמוקרטית, תוך כדי הסבר על הדיקטטורה הפנימית ב"כולנו", זכתה לתגובה משועממת, שלא לומר תמוהה, של יושבי היציע הפוליטי.
מה התשובה? הפוך, גוטה. למול התופעה של דיקטטורה במפלגות ישראל, חייבים להציע אופק אחר. אנחנו אפילו לא חייבים להיות הנחשונים. בצרפת וברוב מדינות ארה"ב מתקיימות בחירות בשיטת הפריימריס הפתוחים. פודמוס הובילה בספרד מהפכה בכל הנוגע לשיתוף ציבור בהחלטותיה. ישראל של שנות הארבעים והחמישים העלתה על נס את דמוקרטית הרוב של הקיבוצים והקואופרטיבים הגדולים.
נכון, השינוי לא פשוט. גם שיטות פתוחות מאפשרות מוקדי כוח. אבל, ככל שהשיטה פתוחה יותר, כך "מפקדי הארגזים" בטלים בשישים. ככל שהתהליך הדמוקרטי האמיתי פוגש תוכן אמיתי ומלהיב, הנוגע לתיקון ושיפור אמיתי בחיי הישראלים, כך הוא מסוגל לחולל מהלך שיותיר את מפלגות הדיקטטורה הרחק מאחור.
גילוי נאות לסיום: אני עוסק בקידום ההשתתפות הדמוקרטית והפריימריס הפתוחים במפלגת מרצ. מדובר במשימה רחבה, לשינוי כלל המערכת הפוליטית הישראלית. למשימה הזו חייבים להיות שותפים רבים יותר. ועכשיו הוא בדיוק הזמן לעשות את זה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם