בשורה התחתונה חקירות נתניהו הן מסע דיג
חקירות נתניהו אינן תוצאה של שאיפה לפיענוח פשע מוגדר, הן מסע דיג. השוטרים, בעקבות העיתונאים, הטילו חכות עד שמצאו בסוף משהו. גם אם מנדלבליט יסגור בסוף את התיקים, הנזק הלאומי נגרם
"אנחנו סוגרים את החלונות ברחוב צלאח א־דין ומתמקדים במלאכת אכיפת החוק", גילה היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט בנאומו המתוקשר עד מאוד ביום שני, "קולות הרקע מבחוץ של אלו המבקשים להסיט אותנו מדרכנו, לא חודרים, ולא משפיעים".
נו, טוב. היועץ הפריז קמעה בתיאור עמידתו בפני רעשים ולחצים. קולות הרקע מבחוץ של אלו המבקשים להסיט אותו מדרכו, כן חודרים פנימה. הם גם משפיעים. אלמלא חדרו פנימה, היועץ לא היה נושא את הנאום האפולוגטי שנשא ביום שני. אלמלא השפיעו, ספק גדול אם החקירה העצומה הזאת הייתה נפתחת בכלל.
קולות רקע תובעניים מבחוץ גרמו באביב שעבר לפתיחת תיק 1000, אף שלא היה הכרח אובייקטיבי לפתוח אותו. קולות אדירים דורשים עכשיו ממנדלבליט להגיש לאלתר שני כתבי אישום נגד נתניהו, כאילו חומר הראיות מונח כבר במלואו לפנינו, כל השיקולים בעד ונגד נבחנו בקפידה, ועכשיו חסרה רק חתימת יועמ"ש קטנה על כתבי האישום. לחץ פסיכולוגי כבד מופעל עליו לחתום, לחץ על גבול הסחיטה. מנדלבליט מאוים שאם לא יגיש מיד כתב אישום הוא יתואר כמשגיח כשרות מושחת. לפני חודש־חודשיים הוא נחשב לדמות מופת שמתנגדת באומץ לחוק ההסדרה של נתניהו, ופתאום הוא כאילו עובד אצלו. זהבה גלאון כבר קראה לו להתפטר.
מנדלבליט, כמו רובנו, הוא רק בן אדם. גם החלונות בצלאח א־דין הם רק חלונות, לא קיר פלדה אקוסטי. האופן שבו הוא תיאר השבוע את תעצומות ההשקעה המשטרתית בחקירה ("גביית עשרות רבות של עדויות, חלקן מעבר לים") מעיד על צורך לרצות את מבקריו הדורסניים, לא על הזדהות אמיתית עם תכלית החקירה. הרי הוא עצמו התעקש במשך חודשים על בדיקה, לא על חקירה. כלומר, גם הוא נטה תחילה לחשוב שסיפורי המתנות או הפגישות עם מוזס אינם מצדיקים פתיחת הליך פלילי. אבל בתקשורת לחצו ולחצו עד שמנדלבליט התכופף ועבר להשקיע מאמץ אדירים בחקירה נמרצת אך מאולצת.
נכון, לתקשורת יש תפקיד עקרוני חשוב בחשיפת פרשיות שחיתות שלטוניות. שמירה על ניקיון האורוות הממשלתיות היא אחד מתפקידיה המסורתיים. לעיתים קרובות היא מגיעה ראשונה אל זירות פשע ומכווינה לשם את זרועות החוק. גורמי התקשורת הבכירים שמככבים בפרשיות נתניהו כיכבו בעבר בפרשיות מסעירות אחרות שהתגלגלו לבתי משפט והסתיימו בהרשעה. ידיעות אחרונות, למשל, תרם בשעתו תרומה משמעותית לחשיפת השחיתויות של שר הפנים הצעיר אריה דרעי. רביב דרוקר הביא להרשעת עמרי שרון. גידי וייץ שפך אור על מעללי אולמרט. אבל במקרה של נתניהו סדר הדברים היה שונה לגמרי. התקשורת לא הניחה על סדר היום אשמת שחיתות מוגדרת היטב כלפי ראש הממשלה. היא לא הצביעה על תופעת תן־וקח מסוימת שבה הוא היה מעורב לכאורה. גל החשדות העיתונאיים נגדו היה מתמשך אך בלתי ממוקד. הוא דמה יותר לניסיונות דיג מאשר ללכידה על־חם של עבריין מועד.
מאז מערכת הבחירות העכורה 2015, שבה התאמצה מרבית התקשורת להמליך כאן את יריבי נתניהו, היא שוב ושוב הטילה חכה בסביבת מקום השיוט המשוער שלו כדי לנסות לדוג אותו. חדשות לבקרים הורעפו עלינו טפטופי חשדות עמומים על הנעשה במעון ראש הממשלה, שמועות קשריו עם טייקוני הון, סיפורי נסיעות עתיקים, טענה קלושה למימון בחירות כפול ופרשת צוללות מסתורית. הציבור נדרש להשתכנע שנתניהו מושחת בלי שיונח בפניו תחקיר המצביע בסבירות גבוהה על מעשה שחיתות משמעותי.
המעשים הכעורים שיוחסו בתקשורת לנתניהו לא הגיעו, למשל, לדרגת התחקיר שפורסם לאחרונה בערוץ 2 על לשכת ליצמן. במקרה ההוא ראינו תיעוד בהיר של הכפפת סדרי שלטון למתן שלמונים. מישהו ממקורבי השר קיבל כסף מזומן, ובתמורה הוא קידם הרשאה לייבוא מוצרי עישון עתירי תחלואה. שוחד קלאסי, לכאורה. לעומת זאת, במקרה של נתניהו פורסמו בתקשורת שברי מידע על קשרים בעייתיים שלו עם אילי הון, אבל איש לא הצליח להצביע על מתן תמורה של ממש מצדו לאותם אילי הון. עד רגע הדפסתן של מילים אלו איננו יודעים מה קיבל מילצ'ן תמורת הסיגרים והשמפניות, אם בכלל קיבל, ומה היה ההיקף הממוני של התופעה – דום פריניון או סתם שמפניה טובה? אלפי שקלים או מאות אלפי שקלים? לפי שעה רק המשטרה יודעת, אולי, וגם היא מתנהלת כמו דייג על המזח עם חכה ארוכה, לא כמו לוכד נחשים שהוזעק לזירת הכשה. שיטת מצליח נוסח המטה הארצי.
כאשר מדובר בעבריין מועד, מותר למשטרה לדוג. אל קפונה הושלך לכלא על העלמת מס, כי רק עליה היו למשטרה האמריקנית ראיות. את הראיות לשלל פשעיו האחרים הוא הצליח להעלים. אבל נתניהו אינו בכיר מאפיה, הוא ראש ממשלה, האיש שנבחר לנהל אותנו. כולנו, אוהביו כאויביו, מודעים זה מכבר לגינוני הנהנתנות שלו. עוד בתחילת דרכו הפוליטית הבנו שהוא לא סגפן בסגנון מנחם בגין ולא איש של מכנסי חאקי קצרים נוסח בן־גוריון. כמו רבין, פרס, ברק ואולמרט נקשר שמו תכופות במנעמי החיים. פרשיות תפנוקים למיניהן מלוות אותנו החל מתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה. בכל זאת, הוא נבחר שלוש פעמים נוספות לראש ממשלה. ידענו שהוא כזה, ובכל זאת בחרנו בו. לבוא ולחפור עכשיו בפרשת מתנות חדשה ומעורפלת אחרי שפרשת מתנות ישנה נסגרה מחוסר אשמה, זה לא מעשה של ניקוי אורוות, זו כבר רדיפה.
כמובן, אם החקירה תסתיים בהצבעה על ערבוב מובהק וחמור בין ענייני המדינה ובין הנאותיו הפרטיות של ראש הממשלה, לא יהיה מנוס ממיצוי הדין. ככה ייעשה לראש ממשלה מושחת, מימין ומשמאל. בוחריו יטעו אם יאפשרו לו לאחוז בקרנות המזבח ולהמשיך להנהיג אותנו כאילו לא קרה כלום. אבל אם החקירה תעלה שנתניהו בסך הכול עשה עוד קצת מאותו דבר שכבר עשה בעבר לעיני כולנו בלי לעמוד לדין, לא יהיה מנוס מהקביעה שהוא נחקר לשווא ונבדק לשווא.
מנדלבליט היה אמור להגיד לרביב דרוקרים שיביאו לו חשדות משכנעים יותר, כמו המסמך הבנקאי שדן מרגלית הביא פעם כהוכחה חותכת לחשבון הדולרים של רבין, לא ראיות נסיבתיות שמצריכות חקירה של עשרות עדים משני צדי האוקיינוס. לשום בוזגלו או רבינוביץ לא היו מעוללים דבר כזה, קל וחומר שאסור לעולל לראש ממשלה. עכשיו, גם אם מנדלבליט יסגור את התיק, הנזק הלאומי הכבד כבר נגרם. מדינת ישראל שילמה כבר את המחיר. במשך ימים רבים עומד בראשה אדם שדעתו מוסחת לבעיותיו הפרטיות במקום לבעיותיה. היא עוד עלולה ללכת לבחירות מוקדמות בגלל חקירת שווא, גיחת דיג שהסתיימה בלא כלום.
גם פרשת 2000, פרשה מסעירה פי כמה, היא בסופו של דבר ניסיון דיג. בשורה התחתונה, מוזס ונתניהו ניהלו שיחות חסרות תוחלת. ידיעות אחרונות המשיך לרדוף את נתניהו עד לימים האחרונים ממש (ראה הכותרת הראשית הנלעגת על דבריו לתושבי עמונה, לדוגמה). חוק ישראל היום נקבר קבורת חמור. נתניהו לא השפיע על תפוצת העיתון של שלדון אדלסון או על היקף המודעות שלו. חשיפת הפגישות בין שני האויבים המושבעים מביכה מאוד, שלא לדבר על התוכן, אבל מעשה פשע תקני לא התבצע שם, ככל הנראה.
נתניהו נפגש גם עם אבו מאזן כתריסר פעמים, אז מה? הפלסטינים הפסיקו לרצוח אותנו? זמביש הפסיק להתנחל? אם חוקרי משטרה יתחילו לפשפש בתמלילי שיחות סגורות של מנהיגים, שלטון החוק יצטרך להתפנות מכל עיסוקיו השוטפים ולהתרכז בפטפוטי צמרת. אין זה מעניינו לפשפש בשיחות שכאלו. ספק אם יהיה מותר לו לפרסם את מלוא תוכנן במקרה שיתברר רשמית כי אין להן היבט פלילי. שיחות אינטימיות של מנהיגי ישראל אינן אמורות לזלוג למהדורת החדשות המרכזיות, ואם בכל זאת יזלגו חייהם וחיינו ייהפכו לבלתי אפשריים. הם יחששו לדבר, יפחדו לעשות.
אגב, כשהתבשרתי השבוע שגם שמי שורבב לפרוטוקול ביבי־מוזס רווח לי ששניהם לא דיברו על תנאי העסקתי. גיא פלג עוד היה מדווח בטלוויזיה על קרן הפנסיה שלי בשם זכות הציבור לדעת וזכות העיתונאים להציק למנדלבליט. כמו שזה נראה כרגע, אם הם לא יצליחו להעמיד לדין את נתניהו, הם יעמידו את מנדלבליט.
אקו"ם