אז נחום ברנע כתב ואביב גפן היגג. למי אכפת?
קבוצה שלמה של אנשים בארץ ובעולם לא מסוגלים להכיל את העובדה שקולם כבר לא שווה יותר משל אחרים. זה קצת קשה, אבל תתקדמו
נחום ברנע הזכיר את שמי לפני כחצי שנה באחד מטוריו ב'ידיעות אחרונות'. היה זה אגב ריאיון שקיימתי כמה ימים לפני כן עם מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר, ושפורסם ב'מקור ראשון'.
לעניין אזכור שמי התוודעתי כשנכנסתי לבניין המערכת באותו יום אחר הצהריים: אחד מעורכי החדשות, שמתוקף תפקידו נדרש לעבור על כל מילה בכל עיתון שיצא הבוקר לאור, פנה אליי ואמר שבטח כבר הרבה אנשים הסבו את תשומת לבי לעובדה שברנע כתב עליי בטורו, ושלא בכל יום חתן פרס ישראל מזכיר את שמך. הבטתי אליו מעט נבוך והשבתי שהאמת היא שלא היה לי מושג על כך, ושזו הפעם הראשונה שמישהו מספר לי על האירוע. העורך היה המום. חלפו למעלה מ-12 שעות מאז קיבלו קוראי ומנויי העיתון את העותק היומי, ורק עכשיו מישהו טרח ליידע אותי ששמי מוזכר בו - ועוד בידי בכיר הכותבים.
לפני שבוע בדיוק הייתי בהופעה של אביב גפן ב'האנגר 11' בנמל תל-אביב. היה זה אירוע מחווה לאלבומו השני של גפן, 'עכשיו מעונן', ואת ה'האנגר' מילאו אלפי בני ארבעים כמוני, שבאו לערב נוסטלגי שבו ניגנו גפן והלהקה את כל שירי האלבום המשובח ההוא משנת 1993. רבע מאה חלפה מאז. השם ישמור כמה שאנחנו זקנים.
בכל מקרה, כל מי שמכיר את הופעותיו של גפן קשישא מודע לגימיק שלו: בשיר הנושא באלבום, רגע לפני זעקת הסיום המלווה ברעם תופים וקינת גיטרות חשמליות, הוא נוהג לשאת איזה נאום על "המצב". לפעמים זו השאלה הרטורית המפורסמת "רוצים שינוי?", הנזרקת לחלל האוויר כבטקס דתי שלוש פעמים ברציפות, ולעתים הוא אומר משהו קצת יותר קוהרנטי ואקטואלי. ככה זה בהופעות של אביב גפן כבר יותר מעשרים שנה.
הפעם החליט גפן להיות קצת זהבה גלאון, ופצח בנאום בגנות ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. הוא דיבר על כך שהוא עריץ, אמר שלימין ולשמאל מגיע משהו יותר טוב, והודיע שבאפריל או במאי ילך להפגין נגדו בכיכר. האמת, זה היה חמוד.
הבטתי בקהל סביבי: אנשים מבוגרים, קצת מקריחים וקצת עייפים, שגדלו על שיריו של גפן ורואים בו סוג של פיטר פן שממשיך את השטויות מפעם ומצליח לשמר את הלהט המהפכני של גיל 22. כולם מחאו לו כפיים, וכך גם אני - לא על תוכן הדברים, אלא על עצם העובדה שלזמר בן יותר מארבעים אשכרה יש כוח לעמוד על במה ולהציג את דעותיו למרות שהוא יודע שיש להן אפס השפעה. "ילדי אור הירח", כפי שמכנה אביב גפן את מעריציו שדבקים ביצירתו כבר שנים רבות, יודעים לעשות את ההפרדה בין דעותיו הפוליטיות, הילדותיות ונאיביות מעט, לבין האמנות שלו. ההצגה נגמרה, כולנו יצאנו מ'ההאנגר' מזיעים ומרוצים. נדמה לי שלא יהיה מוגזם להעריך כי אף אחד מהנוכחים במקום לא שינה פתאום את עמדותיו לגבי בנימין נתניהו.
היום יתקיים טקס ההשבעה של נשיא ארה"ב הנכנס, דונלד טראמפ. יבלטו בהיעדרם מהטקס אמנים מהשורה הראשונה שהוזמנו להופיע בו וסירבו. אמנים אלה, שכל אמריקני מכיר, עשו הכול כדי שטראמפ לא ייבחר, כולל הופעות בחינם בעצרות לצד הילרי קלינטון וברק אובמה. בשולי הדברים לא מיותר לציין כי הזמרת ג'ניפר הולידיי, שדווקא נאותה להופיע באירוע, ביטלה בתחילת השבוע את הסכמתה לאחר שקיבלה איומים על חייה. השמאל הליברלי, מתברר, יודע להכיל מורכבויות.
כך או כך, טראמפ יסתדר כנראה גם בלי ברוס ספרינגסטין וסלין דיון, האמנים ימשיכו לחשוב שהשמש זורחת מקצה המיקרופון שלהם - והקהל ימשיך להצביע בבחירות למי שמתחשק לו גם אם הזמר האהוב עליו מתנגד לכך נחרצות.
המכנה המשותף לנחום ברנע, לאביב גפן ולברוס ספרינגסטין הוא ששלושתם מוכשרים מאוד בתחומם, אבל דעותיהם כבר לא בעמדת מונופול. יש כיום המון זמרים, כלי תקשורת ועיתונאים, וגם איזו המצאה שנקראת רשתות חברתיות. בעולם החדש הזה כבר לא כל כך חשוב אם נחום ברנע הזכיר את שמך או לא. נגמרו הימים שבהם אזכור כזה היה גורר מבול טלפונים כבר בשבע בבוקר. גם אביב גפן יודע בתוך-תוכו שהשפעתו מחוץ לעולם המוזיקה זניחה, והיום למעשה כבר לא קיימת. ספרינגסטין מצדו יכול לצווח עד מחר בכיכר העיר שטראמפ יהיה אסון, והקהל ימשיך לשמוע את שיריו ובמקביל לסמן את שמו של המיליארדר הניו-יורקי בקלפי.
בדיוק בשל כך, אפשר וכדאי קצת להירגע מכל הפרשיות שמתרגשות עלינו חדשות לבקרים. לפרשת ביבי-נוני יש השלכות משפטיות שאיני בקי בהן ואולי הן יהיו מרחיקות לכת, אבל מבחינה ציבורית ותקשורתית היה הרבה יותר חמור לו הדבר היה מתרחש לפני 15 או עשרים שנים, כשל'ידיעות' לא היו מתחרים בשטח. ביזור הקולות, מגוון הדעות והיכולת של כל אחד מאיתנו להשמיע את עמדותיו ולהגיע בקלות ובמהירות לכמות אנשים עצומה היא הברכה הכי גדולה של העידן שבו אנו חיים. יש בה גם מרכיב מסוכן שצריך להכיר בו ולנטר אותו, אבל באופן כללי עדיף להשקיע במאמץ לסנן את המוץ בין המון הקולות לבין הצורך להקשיב רק למי שהצליח איכשהו להשתחל לקבוצה קטנה של קובעי הטעם הטוב.
ברנע, גפן וספרינגסטין קצת שייכים לעידן הקודם, שבו מילה שלהם הייתה שווה יותר. לא נורא, אף פעם לא מאוחר להתעדכן.
אקו"ם