שורשי תיק 2000: 'הבית הלבן' באחוזת נמרודי
אם להקשיב לעורך הוותיק אריה קרישק, שורשי פרשת נתניהו־מוזס חוזרים עשרים שנה לאחור, כאשר האורח הלא־קרוא יעקב נמרודי איים על המשפחות הוותיקות ששלטו בשוק התקשורת הישראלי
לאריה קרישק אין ספק. "פרשת ביבי ומוזס היא המשך למלחמת העיתונים של שנות התשעים, שהובילה לפרשות נמרודי השונות", הוא אמר לי השבוע. נפגשתי איתו במסעדה בינונית ביפו בשעת ערב. קרישק הוא סופר, תסריטאי, מחזאי ועיתונאי. הוא אחד הבודדים, אם לא היחיד, שעבר דרך הראי ונכנס למעורבות ממשית בזירת העימות הפלילית של יעקב נמרודי ובנו עופר.
"הודות לביבי הוסרה לראשונה המסכה מעל פניו של נוני מוזס. כולם תלויים בו לפרנסתם", סתם קרישק ולא פירש. למלחמות עיתונים יש שורשים עמוקים בתרבות הפוליטית של ישראל. אחד השלבים המכריעים היה כאשר ב־1992 נכנס אורח לא קרוא, איש העסקים ואיש המוסד בעברו, יעקב נמרודי, למרכז עולם התקשורת בישראל. משפחות שוקן ומוזס לא אהבו את החדירה הזו. האם אין זה מזכיר את הפלישה של איש עסקים אחר למתחם המונופוליסטי של התקשורת כעבור 15 שנה?
אחד הגלגולים של הפרשיות היה פרשת נמרודי ב' בסוף שנות התשעים. עופר נמרודי נחשד בהזמנת רצח, ומי שמכר את הסיפור לחוקרי המשטרה היה החוקר הפרטי רפי פרידן.לדברי קרישק, היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין "קנה את זה".
"יעקב גייס אותי. עופר היה תקוע במעצר עד תום ההליכים על הזמנת חיסולם של נוני מוזס ועמוס שוקן. הסיפור היה שהנמרודים, שליטי מעריב, הזמינו ומימנו את החיסולים. ואז התפתחה פרשת נמרודי ג', שזה הניסיון של יעקב ושלי להוציא את עופר. התרגיל היה שאני מגיע בכיסוי - מסווה אמיתי של סופר שמתכנן לכתוב ספר על רפי פרידן", מספר קרישק. "עסקתי אז בכתיבת האוטוביוגרפיה של יעקב נמרודי (כסופר צללים), ובעצם הייתה לי גישה לפרידן. אם אני אשב ואדובב אותו, הוא כבר יפלוט משהו שיעזור להגנה. ואכן, אפשר היה להבין שהזמנות לרצח לא היו".
לאריה קרישק, בן 64, נעים ומעמיק שיחה, יש יכולת מוכחת בדיבוב. נגיעה פה, התעניינות נקודתית שם, ואפשר להבין איך הצד שכנגד מנדב פרטים. בסיס המבצעים שלו היה מה שמכונה 'הבית הלבן', הממוקם באחוזת נמרודי. "היה לי חדר ענק בבית הלבן", נזכר קרישק. "צוידתי במכשירי קשר מסוימים. ידענו, יעקב ואני, שאנחנו הולכים על הקו האפור הדק שממנו אפשר ליפול. אבל בגלל הרקורד שלו ושלי, האמנו שנצא בתשלום קל".
התשלום של קרישק היה ישיבה של 12 יום במעצר לצורכי חקירה. "קיבלתי עבודות שירות ומאסר על תנאי". הוא נשפט אצל דוד רוזן, השופט שהחמיר עם אהוד אולמרט. היום, על רקע שובו של נוני מוזס לחדשות, קרישק מזכיר ש"מוזס הואשם באותן האשמות ולא עשו לו כלום. לאורך כל הקו, הוא תמיד יוצא בחינם. אז מה הסיפור של נוני מוזס? הוא ג'יי אדגר הובר, שיש לו חדר מלא תיקים?"
הסיפור של יעקב נמרודי והעיתונות מתחיל בפרשת 'איראנגייט' מאמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. העיתונות בארץ צלבה אותו, ולא ניתן לו פתחון פה. הוא הופיע בפני הוועדה האמריקנית שחקרה את הפרשה, ויצא נקי מההאשמות שלקח כסף לעצמו מתוך מחזור הכספים הגדול של עסקאות הנשק המשולשות בין ארה"ב, איראן וישראל. קשה להאמין היום שישראל עשתה עסקים כאלה כאשר איראן כבר הייתה בעידן החומייניסטי. נמרודי נכנס לחדרו של עורך 'מעריב', כך לפי גרסת המשפחה, הציג את מצוקתו בנושא איראנגייט, והעורך עידו דיסנצ'יק "זרק אותו מכל המדרגות". הוא הבטיח לעידו שהוא יסלק אותו מהכיסא, וכעבור כמה שנים קנה את העיתון כדי שתהיה לו במה.
ההרפתקן שמאחורי איראנגייט היה ראש הממשלה שמעון פרס באמצעות עמירם ניר ז"ל. כמו מוזס עצמו, פרס, בינתיים גם אחרי מותו, מאותרג מכל צדדיו. אריה קרישק מכליל אותו בקבוצה הקטנה של ה"אנטצ'בלס". "פרס הוא אנטצ'בל. סמן את דבריי: בעוד כמה שנים יתחילו לצאת הסיפורים על פרס. מעסק הביש, ועד בעלי ההון וסוחרי הנשק". אולי הוא מתכוון לסיפורים כמו שעון הזהב של בלס, ברוס רפפורט ועד מרכז פרס לשלום.
כמי שלא עבר דרך הראי למפגשים עם האנשים הרעים שרואים להם את הלבן בעיניים, המחשבה הראשונה היא על האיומים שתרגילים מהסוג של קרישק גוררים בעקבותיהם. "האמת היא שלא אוימתי", הוא הרגיע. "אני מודע לזה שאנשים מייחסים לי איזו מסוכנות וקשרים חובקי זרועות עולם". הוא כן סיפר על טלפונים ועל הורדת שפופרת מיידית, בלי מילה.
זה היה השבוע של המפכ"ל אלשיך. הוא רמז למעשה שמבחינת המשטרה היא מוכנה להציג תיק שלם על הסיגרים ועל כל השאר. אני לא מפקפק בזה. אני לוקח את התקשורת והמשטרה כנתון. אתה לוחץ על הכפתור של הפרשנים הישראלים, והם יפלטו פחיות שטנה כמו מכונת משקאות במסדרון, וכך גם המשטרה תעשה את שלה.
אבל חשוב לשים את זה בהקשר מסוים. בסביבת ראש הממשלה נתניהו רואים בכל המהומה של החקירות הפגזה מכל הכלים לפני כניסתה של הפסקת האש, ואנשים נפגעים. כל הכלים זה הממשל האמריקני היוצא של אובמה, וממשל קלינטון שלא נכנס; זה אהוד ברק וכמה מבכירי מערכת הביטחון בדימוס, חלקם בחיים וחלקם כבר לא; זו התקשורת כמובן; זו מקהלת הצבא האדום והצביעות האדומה; וזה עיתון 'הארץ' שהכניס את כל האגף הזה לפניקה מוסרית עם זעקות ה"פשיזם פשיזם" לאורך השנתיים האחרונות.
ואז נערמות הפרשיות הימיות וגילויים לא מוכחים על נתניהו בתקשורת, ועכשיו אנחנו בפרשת מילצ'ן. בתוך זה, מהלומה מדינית של אובמה במועצת הביטחון ומתקפה של מזכיר המדינה קרי. גם נושא הדרכון המעוכב של מילצ'ן מתבשל למעשה בצד האמריקני של הפרשה. פתאום הממשל האמריקני מכביד ידו על מלך הוליווד הישראלי, הידוע גם בקשריו לזרועות הביטחון וכפעיל בשוק התעשיות הביטחוניות בעולם. מילצ'ן הוא ידיד ותיק של נתניהו, אך גם מתחרה של כמה מבעלי האינטרסים בשוק הביטחוני.
ביום חמישי שעבר, לפני פרסום הכותרות על התכשיטים, כבר התפרסם הפוסט של אהוד ברק שבו הוא מסמן את ארנון מילצ'ן. מאחר שהכתבות של אילנה דיין חשפו עד כמה מאיר דגן היה מחובר ל־CIA ולשר ההגנה פנטה נגד הממשלה בנושא האיראני, אפשר לעשות ספקולציה שהוא לא היחיד עם קשרים כאלה. מה שחמור הוא תהליך ההרס העצמי במערכת הישראלית. ראש הממשלה נתניהו מקדיש כ־18 שעות ביום לכל העניינים שקודקוד ישראלי חייב לדאוג להם, ועכשיו הוא גם צריך להאריך את היממה בשעתיים בגלל התייעצויות הנוגעות לחקירות. מי שמוסמך להחליט צריך לשים לזה סוף במהירות האפשרית, ולאפשר לראש הממשלה לפעול בראש שקט. מאחר שמדובר במתנות בין חברים, אין למעשה קייס משפטי. אבל מכיוון שאותם כוחות בארה"ב ובישראל, המתנגדים לטראמפ ורוצים להיפטר מנתניהו, ימשיכו לפעול גם הלאה, קשה לראות מצב של שקט אחרי הסערה.
אקו"ם