האסטרטגיה של רה"מ: להפריד בין המשטרה לפרקליטות
נתניהו מנסה להפוך את חקירותיו לעניין פוליטי, עוד מזימה להדיחו. האסטרטגיה שלו היא להפריד בין הפרקליטות למשטרה, ולמנוע חזיתות פנימיות. בהקשר זה, אולי נראה את הנגבי במשרד התקשורת
יש דברים טבעיים, ברורים מאליהם, שדי קשה להבין למה הם מעוררים רעש או תמיהה וגוררים עיסוק ציבורי נרחב. ראש הממשלה נתניהו נלחם היום על חייו הפוליטיים ועל הקריירה שלו. אין דבר משפיל יותר מאשר לסיים הכול במכה אחת, לחטוף כתב אישום, ללכת לדיונים בתיק פלילי בבית המשפט ומי יודע מה יהיה גזר הדין. קשה לי להניח שאהוד אולמרט, נוחי דנקנר, הרב יונה מצגר ואחרים שניהלו את חיינו ועכשיו משלמים מחיר כבד על מעשי שחיתות, מסוגלים להיחלץ מהמשבר שהביאו על עצמם. הם יתהלכו בינינו עוד שנים רבות מרוחים בזפת ונוצות.
נתניהו לא רוצה להגיע למצב הזה. באופן טבעי, כמו כל אחד אחר, הוא מפתח אנטגוניזם כלפי החוקרים שמגיעים אליו. הוא משוכנע שהם באים להפיל אותו. נתניהו, כמו כל אחד אחר, שונא את השאלות שלהם ואת התמרונים ההכרחיים ותרגילי החקירה. הוא חרד מפניהם, גם אם הוא חושב שאין כלום. אני זוכר את נתניהו בתקופת החקירה הקודמת שלו בפרשת המתנות ב־99', שהייתה אז באמת קטנונית וקנטרנית. הוא היה אז אזרח מודאג אחרי הקדנציה הראשונה בראשות הממשלה. הוא התהלך עצבני וחסר מנוח, ופעמים רבות איבד את שלוות רוחו. את אחד מחוקריו הוא כינה "קרימינל" גם זמן רב אחרי שהתיק נסגר מחוסר אשמה.
אם אני מבין נכון, האסטרטגיה של לשכת נתניהו עכשיו היא להפריד בין המשטרה לפרקליטות. גם אם מתעלמים מהרמזים הבוטים של מפכ"ל המשטרה נגד אנשי נתניהו שמהלכים אימים על החוקרים ומנסים למצוא בהם פגם, אפשר לקרוא את הכיוון. המשטרה כמעט תמיד המליצה להגיש כתבי אישום נגד נתניהו, אבל הפרקליטות בסוף חילצה אותו. כך זה היה בפרשת בר־און חברון (נתניהו יצא בלי כתם פלילי, אבל עם ביקורת חריפה של היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין), וכך היה גם בפרשת עמדי וההובלות על חשבון המדינה.
שלשום אחר הצהריים הגיע נתניהו לכנסת וכמעט התפוצץ על דוכן הנואמים. ההופעה שלו הזכירה לי את הלחצים שבהם עמד אז, בימים הקשים של בר־און חברון. יום אחד בתחילת 1997, בשיאה של הפרשה, קרא לי נתניהו למוסך ביתו ברחוב רחל המשוררת בירושלים. במשך כל הלילה הקודם הפגינו במקום צעירי מפלגת העבודה, שהציפו את הרחוב בפלקטים ותלו על גדרות הבית סטיקרים של "ביבי שקרן" ו"ביבי מושחת". נתניהו נראה חיוור ועייף, אבל נחוש. "השמאל הזה רוצה שאתפטר. הם לא מסוגלים להבין איך ניצחתי. אני לא אלך לשום מקום", אמר.
כמו תמיד, גם השבוע ביקש נתניהו להנמיך את התיק ולהציג את הפרשות שמסעירות את המדינה כעניין טריוויאלי, מעשה שגרה ביחסים שבין פוליטיקאים ועיתונאים שאיננו מחייב חקירת משטרה, ואם כן, לא הוא צריך להיות הנחקר. נתניהו הודה כי הלך לבחירות 2015 בגלל חוק 'ישראל היום', וטען כי 43 חברי כנסת שיזמו את החוק זכו ליחס מפרגן ב'ידיעות אחרונות' ובאתר ynet. זה נכון, והמלחמה הייתה נוראית, אבל גם 'ישראל היום' השתתף במערכה ותקף קשות את תומכי החוק ובראשם ח"כ איתן כבל. כולם נלחמו על הבית, בקרב שאיבד את כל הפרופורציות וגרר מדינה שלמה לבחירות מיותרות אחרי שנתיים.
מערכת יחסי הגומלין בין פוליטיקאים ותקשורת היא חיונית. זהו מעגל שמניע את הדמוקרטיה ושומר עליה, ואכן בנוי על יחסי קח־תן סבירים. זה לא המקרה. הניסיון של נוני מוזס למכור תוכן ולשעבד קו של עיתון אחד תמורת שיעורי הפצה של עיתון אחר, חורג מהמתחם הלגיטימי של הקשר בין פוליטיקאים שרוצים לעשות ובין מו"לים ועיתונאים שרוצים לפרסם. זהו חיבור אסור כמו חברות בין ראש ממשלה ומיליארדרים שנלוות לה מתנות בסדר גודל של מאות אלפי שקלים לאורך שנים. פלילי או לא, זה לא נקי. נקודה.
וכמו תמיד, נתניהו ביקש להפוך את כל העניין לפוליטי. שוב מזימה של השמאל להדיח אותו מהשלטון. נתניהו לא אמר מילה על המשטרה, אולי השלים עם ההמלצה המתגבשת שם, אבל שלח רמזים עבים בכיוונו של היועץ המשפטי לממשלה. "המטרה של התקשורת, הפרשנים והפוליטיקאים היא להחליף שלטון באמצעות לחץ על היועץ המשפטי לממשלה", הכריז. בצד השני של המשוואה הזו עומד כמובן אביחי מנדלבליט, הנתבע שלא להיכנע ללחץ הפסול.
לחץ הוא שם המשחק, אבל יש לי תחושה שנתניהו ישיג בסוף את המטרה שלו. המשטרה תחקור ואולי תמליץ, והיועץ יסגור גם את תיק 1000 וגם את תיק 2000, ויצרף להחלטה דו"ח ציבורי וביקורת חריפה. עד אז יעשו אנשיו של נתניהו מאמצים גדולים לתקוע טריז בין המשטרה, השמאל והתקשורת ובין היועץ שמחזיק את המילה האחרונה.
גם ההתנהגות של הפוליטיקאים והמתנחלים בפרשת עמונה נראית לי טבעית. תושבי עמונה חשבו שהם חותמים על הסכם פינוי מרצון ושהם יקבלו קרקע חלופית בסביבה ופיצוי כספי לא רע, אבל לא לקחו בחשבון שאת הצד השני ייצגו אנשים שלא יכלו לספק את הסחורה שעליה התחייבו. יזם או יזמית נדל"ן יכולים למכור קרקעות ודירות שאינן שייכות להם, והם ימצאו את עצמם פושטי רגל ולפעמים גם בדרך לכלא. פוליטיקאים בכירים יכולים לעשות דברים דומים, ולא יקרה להם שום דבר. לא מפליא שתושבי עמונה מבקשים היום משרי הממשלה, בצדק, שלא יגיעו אליהם יותר (אגב, לגיטימי גם שהם רוצים להישאר על ההר ולא ללכת כאיש אחד להתנחלות חדשה בשבות־רחל. אנשים הם לא משחק, וגם אם הם גרים על אדמות שדודות, צריך להתחשב בהם).
הפוליטיקה לא יכולה להיות ישרת דרך. במהותה היא צבועה ועקלקלה. השבוע ראיתי את השר יובל שטייניץ בשידור בערוץ הכנסת מ־2007. שטייניץ, שאני מתקשה לאתר אצלו עמדה ברורה באיזשהו נושא, היה דווקא נחרץ ביותר בריאיון ההוא. הוא תבע מראש הממשלה אהוד אולמרט לקום ולעזוב את תפקידו ולנהל את ענייניו המשפטיים מחוץ ללשכת ראש הממשלה, אף שהחקירות רק התחילו ואיש לא דיבר על כתב אישום.
האם שטייניץ יטיל את אותה גזרה על בנימין נתניהו, שנתון ראשו ורובו בחקירות מתגלגלות? ברור שלא. את ההסברים המביכים שהעניק לערוץ 2 רצוי לחסוך. זו בדיוק הסיבה שאסור להאמין לשום מילה של פוליטיקאי, ומי שעושה זאת מסתכן בביתו.
נתניהו ביצר השבוע את עצמו, מעבר למאמצי ההסברה בכנסת ובתדרוכים השונים. הוא מינה את איוב קרא לשר בממשלה. קרא הוא פיון על לוח השחמט של ראש הממשלה. עד היום נתניהו התעלם ממנו, התייחס בזלזול להפגנות הכוח ולטענות הקשות על הקיפוח המגזרי וכפיות הטובה האישית. היום הפוזיציה שונה. נתניהו צריך לסגור חזיתות. הוא הפך את קרא לשר בממשלה, השיג שקט, אבל גם פתח חזית־משנה עם ח"כ דוד ביטן שרצה להיות שר בעצמו.
יש לי תחושה שצחי הנגבי יהפוך בקרוב לשר התקשורת מלא־מלא, אחרי שיעביר לקרא את התיקים הזניחים שבהם הוא מחזיק היום. כך גם הנגבי יהיה מבסוט (הוא הרי מבקש לעצמו תיק אמיתי), ונתניהו יקבל את השר שהוא רוצה שינהל לו את ענייני התקשורת, שכל כך קרובים ללבו ומסבכים אותו.
אקו"ם