חרדים, מיניתם את מצגר ופגעתם ברבנות. יופי?
תמונתו של הרב מצגר הנכנס אל מאחורי הסורגים תשלים מהלך שהתחיל ב־2003: ערעור מעמדה של "הרבנות הציונית" כדי לחזק את כוחם של "הרבנים הנכונים"
ושוב איש ציבור בכיר בדרך לכלא, ושוב הדברים היו מוכרים וידועים בזמן אמת. כמו ראש הממשלה הכלוא בזמנו, כמו הנשיא המשוחרר בשעתו, גם במקרה של הרב הראשי לישראל לשעבר, יונה מצגר, עוד בטרם מינויו כבר היו חשדות על אותם סעיפים שבהם אכן הורשע. סיפורי אהוד אולמרט הלכו לפניו כל הדרך מכיכר ספרא לקריית הממשלה. עלילות משה קצב התגלגלו במסדרונות הכנסת עוד הרבה לפני שנבחר לשמש כנשיא, וגם החשדות נגד בנימין בן־אליעזר ז"ל היו ידועים היטב, מה שלא הפריע לתומכיו להציג אותו כמועמד לנשיאות, שעה שהנשיא הקודם כבר לבש כתום. גם מצבו הרפואי הרעוע של פואד - שנפטר שנתיים לאחר מכן - היה מוכר היטב, אבל הפוליטיקה הפנימית והאינטרסים של התומכים היו חשובים יותר מהעניין האישי שלו או הציבורי שלנו.
כשצקצוקי הרשתות החברתיות מגלגלות לפתחנו את השאלה "מה זה אומר עלינו", הרשו לי להדוף אותה הלאה, ולשאול מה זה אומר עליהם – על אלה שהאצבעות שלהם מכריעות את הכף, ושבניגוד לציבור הרחב ידעו בדיוק מי המועמד שלהם, אבל בחרו להעלים עין בקריצה שובבית כאילו מדובר באיזו חולשה לא מזיקה. כל הרשעה של איש ציבור בפרשת שוחד או הטרדה מינית מייצרת מבול הסתייגויות מצד אישי ציבור אחרים. חבריו מתנערים, אופוזיציונריו מזועזעים, אבל אלה ואלה לעולם לא נותנים את הדין על הרוח הגבית והעידוד שנתנו לאיש גם כשידעו את פשעיו. כך קרה שבמשך עשור שלם התפקיד הרוחני־דתי הבכיר ביותר בישראל אויש על ידי אדם שכבר אז היטב נקשר שמו בפלילים.
אלא שבמקרה של מצגר, לא המידע שבידי המצביעים היה הגורם המביך שמתעלמים ממנו, אלא המניע לבחירתו. שעה שהכוח המכריע בהצבעה לרבנות הראשית בא ממגזר שאינו מכיר באותה רבנות עצמה, גבר האינטרס האנטי־ממלכתי על האינטרס הציבורי. המנווטים שביניהם להצבעה המסוימת הזו לא סומכים על פסיקותיו של הגוף הממלכתי הזה, וגם לא על הכשריו. מבחינתם מדובר ברבנות סוג ב', כזו שמטפלת במאמינים סוג ב' - חפיפניקים ומזרוחניקים - שטוב וראוי להביך את עולמם הרוחני ברבים. הם לא דחפו לתפקיד גדולי תורה דוגמת הרב יעקב אריאל, אלא הקפידו להריץ מי שכבר נקשרו סביבו סיפורי שוחד חמורים ושמועות מביכות. בכוונת מכוון הצליחו לשמר בכך את מעמדם של "הרבנים הנכונים" כגדולי תורה ופוסקים של אמת. חילול השם וכבוד התורה שיירמס תחת תמונות זקן העבות הצפוי לעשות דרכו בקרוב אל מאחורי הסורגים, פשוט לא מעניינים אותם. ממילא המבוכה הזו דבקה בדתיים הממלכתיים, לא ב"דעת תורה" מבית מדרשם שלהם.
פוליטיקה היא פוליטיקה בכל המערכות. שיקולי כוח ושררה נוגעים ופוגעים בכנסת ובאקדמיה, בשירותי הבריאות ובמערכות העיתונים, וגם בעולם הדתי. ובכל זאת, במקרה הזה מדובר במצביעים יראי שמיים. תמונתו של מצגר מובל אחר כבוד מפוקפק אל האגף התורני בכלא מעשיהו אולי תשלים מהלך שנפתח אי אז ב־2003. אבל לשיטתם של שומרי המצוות שהובילו את המהלך והביכו את המערכת הרבנית הממלכתית, לשיטתם – בבית דין של מעלה, מרוצים מהם עכשיו?
אם לחטוא בחלוקה גסה - ואם כבר לחטוא, אז שיהיה בחלוקה גסה - עולם הניהול מתנעד בין שתי אסכולות מרכזיות. בצד אחד של הזירה נמצא המנהל החדש שדופק על השולחן ביום הראשון שלו במשרד, ומודיע לכולם שמהיום הכול ייראה אחרת. הוא מותח צווארון ושולח סביבו מבטים מזרי אימה, צועק על עובד מזדמן ומראה לכולם מי פה הבוס. תוך חצי שנה הוא הולך להתרכך, אבל מדי פעם יקפוץ לו לגרון קורס מנהיגות שעבר אי אז בשנות התשעים, והוא יזכיר לכולם שחברים יש רק באגד, וגם זה עסק מכור מראש.
בצד האחר של הזירה עומד המנהל המואר, זה שמבטיח שהוא לא בא, חלילה, לשנות. הוא מסביר שמדובר בחברה שמתנהלת למופת, ולכבוד הוא לו להצטרף לצוות משומן שכזה. השינויים, אם ייעשו, יהיו מעודנים ויתקבלו בהחלטות משותפות עם הצוות, מתוך כבוד לניסיון הרב שצברו העובדים ולתרומה המכובדת של קודמיו בתפקיד.
בין צד אחד לרעהו יש חמישים אלף גוונים של בוס, שנעים בין מי שרודף אחרי הכבוד לבין מי שהכבוד בורח ממנו. אבל נשיא ארה"ב הטרי לא מנסה להיות מעורפל בעניין הזה. הוא שומר על גוון מובהק וברור: הוא הבוס, והכול הולך להשתנות פה מעכשיו. ממש ממש מעכשיו.
כבר בשבוע הראשון שלו בבית הלבן הספיק דונלד טראמפ לקדם החלטות בניחוח לאומי מובהק. ביומו הראשון חתם, בין השאר, על כינון יום פטריוטיזם אמריקני. בהמשך הודיע שיחתום בקרוב על צווים נשיאותיים עוקפי קונגרס, שיגבירו את האכיפה נגד ההגירה הבלתי חוקית, יגבילו את התנאים לקבל ויזה לארה"ב ממדינות טרור, ויקדמו בניית חומה בגבול מקסיקו. טראמפ, הבנתם נכון, לא מחכה רגע.
קשה להתווכח עם הסגנון הנחרץ של האיש העשיר ביותר שנכנס אי פעם לבית הלבן. טראמפ הוא איש עסקים מצליח מכדי שנזלזל בשיטתו, ובכל זאת בשונה מאימפריית הנדל"ן בניהולו, ואפילו מתוכנית הריאליטי "המתמחה" בכיכובו, מעמדו הנשיאותי חושף בפנינו חלון ראווה רחב הרבה יותר, שבו כל תנועה וחתימה מונצחת מידית. אלא שדווקא זריזות הידיים שטראמפ מפגין צריכה להדאיג את מי שעתיד העולם יקר לו. הלהיטות לשנות את כל מה שהיה לפניו ולמחוק את מורשת אובמה מהיסוד, יכולה ללמד על נחישות ואמונה בדרך, אבל גם על שתלטנות שמוותרת על הלימוד היסודי המתבקש של מרחב האילוצים, לטובת חיתוכים גסים שמחסלים גם נתונים חפים מפשע העומדים בצד הדרך.
הנשיא ה־45 של אמריקה מצליח להרשים את הימין בישראל, שמתלהב משיתוף הפעולה הצפוי עם הפטריוטיות הישראלית. אבל שלא יהיה ספק: טראמפ בא לעשות לביתו, וביתו בארצות הברית של אמריקה. אותה הוא מבקש לחזק, עליה הוא משליך את יהבו. אם ישראל והאינטרסים הצרים שלה ישרתו את צרכיו, הוא יתמוך בה בכל הכוח. אבל אוי לה אם לא.
ממשל טראמפ פותח בפני הישראלי הלאומי הרבה הזדמנויות, אבל גם לא מעט סכנות. מי שזקוק לתזכורת מה קורה לבולדוזר כשהאינטרס האישי שלו מתנגש עם האינטרס של שותפיו הפוטנציאליים מוזמן לחזור לתמונות הצהלה של הימין נוכח הניצחון של אריק שרון בפברואר 2001, ולחטט באלבום הפצעים של הימין מאוגוסט 2005.
אקו"ם