לא נפליל משתמשים קלים, נמשיך לרדוף מכורים
המאבק ללגליזציה של קנאביס צריך לפתוח את הדיון על המאבק בסמים בכלל. במקביל ללגליזציה של סמים קלים, יש לדבר על הפסקת ה״קרימינליזציה של מצוקות״
לפני מספר חודשים, פגשתי במסגרת קמפיין "כליאה זה לא פיתרון", אדם שבעברו נפל פעמיים להתמכרות לסמים. אותו אדם מנהל כיום מספרה מצליחה, וסיפורו יוצא דופן לא מהסיבה שהוא הצליח להשתקם, אלא מהסיבה שבפעמיים שבהן נפל, המערכת הפנתה אותו למוסדות ריפוי ושיקום, ולא הגישה נגדו כתב אישום, דבר שהיה מוביל אותו לבית הכלא, כנהוג במקרים דומים.
מה היינו מרוויחים כחברה לו אותו אדם היה נכנס לבית הסוהר, כמו אלפי מכורים כמוהו? התשובה לכך לא ברורה, כי אפילו הרתעה, כפי שעולה ממחקרים, לא מושגת במקרים כאלה על ידי כליאה. מה שכן ברור הוא מה היינו מפסידים: מלבד העלות המטורפת של החזקת אסירים בבתי כלא (כעשרת אלפים שקל בחודש לאסיר), היינו מפסידים משפחה שלמה שחייה היו עולים על שרטון בעקבות הסטיגמה של ״אבא בכלא״, בעקבות חוסר היכולת להתפרנס, ובעקבות הדוגמה השלילית שהייתה עוברת גם לדור הבא. הבחירה להעלות אותו על מסלול של ריפוי הובילה אותו ואת משפחתו בחזרה לחיים נורמליים.
השר ארדן במסיבת העיתונאים (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של השר ארדן)
מדברים לאחרונה הרבה על לגליזציה של קנאביס, והנה השר לבטחון פנים נעתר למחאה ושינה את הנוהל כך שרק בפעם הרביעית שבה אזרח יתפס, יוגש כנגדו כתב אישום. אני בהחלט בעד: למשטרה ולמערכת המשפט יש כמה משימות קצת יותר דחופות מאשר לרדוף אחרי אנשים שלא פוגעים באחרים.
אבל יש משהו שהפריע לי מאוד בדרך שבה נוהל המאבק. בכל הזדמנות תוארו צרכני הקנביס כ״נורמטיביים״ ואת הסם כ״קל״. סמים קלים לקהל נורמטיבי, כמובן בניגוד לסמים הקשים לקהל הבלתי נורמטיבי, שאותו ברור שמוצדק לרדוף. מקומו של הנרקומן בכלא, ומקומו של הסטלן הנורמטיבי בביתו.
זהו, שלא. בית כלא הוא המקום האחרון שאדם המכור לסמים קשים צריך להגיע אליו. שם מרבית הסיכויים שמצבו יחמיר. הידעתם? בכל בית כלא בישראל יש ״אגף נקי מסמים״ - מה זה אומר על שאר האגפים? ומה באמת הסיכוי שאדם מכור יצליח להתנקות דווקא במקום שהכי מעודד התמכרויות?
התמכרות היא מחלה שדורשת טיפול ולא ענישה. לא דוחפים בן אדם לתא מעצר בגלל שהוא התמכר לסם, בדיוק כמו שלא דוחפים לשם אדם כי הוא חולה בכל מחלה קשה אחרת.
מה התועלת בהכנסת מכורים לסמים לכלא?
בתי כלא הפכו בישראל ל"ברירת מחדל" עבור אנשים בשולי החברה. עבור מכורים לסמים, עבור מתמודדי נפש ועבור עניים. יעידו על כך ״תיקי העוני״, אותם תיקים שהמשטרה פותחת לפושטי יד או לאנשים שגנבו אוכל מהסופרמרקט. עוצרים את הקורבנות, במקום לעצור את המערכת שהובילה אותם למצב הזה, במקום להתחיל דווקא מהטיפול בהם.
במדדים בינלאומיים ישראל עדיין נמנית עם המדינות בעלות שיעור הכליאה הגבוה לנפש, אך לאחרונה נראה שדברים מתחילים להשתנות. לפני כשנתיים פורסם הדו״ח של ״ועדת דורנר״ שהמליץ להעדיף שיקום וטיפול על פני כליאה, והדו״ח נכנס השנה לתקציב המדינה. אך עדיין, אנו חיים במדינה שמשקיעה 3 מיליארד שקלים בכליאת אסירים, ורק 30 מיליון בשיקום שלהם. דרך ארוכה לפנינו.
המאבק ללגליזציה של קנאביס צריך לפתוח את הדיון על המאבק בסמים בכלל. במקביל ללגליזציה של סמים קלים, יש לדבר על הפסקת ה״קרימינליזציה של מצוקות״. אך עושה רושם שהמצוקות של אזרחים משולי החברה לא ממש מטרידים את מובילי מאבק הקנאביס, שעשו הכל כדי להתנער מהשיח הזה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם