אב רוצח, אם רוצחת: אלימות גברית טבעית יותר?
האם האבחנה בין דם לדם, בין הרוצח ממגדל לרוצחת מירושלים, בין רחמים לגינוי מוחלט – היא התגובה הטבעית היחידה, או שאולי אנחנו יכולים להשתחרר מכבלי המגדר ולאמץ ראייה אחרת?
הדמעות זולגות מעצמן. גם מי שאיננו תינוק בכיין, גם מי שאיננו רוצה להיות תינוק בכיין (כי החברה לימדה אותו, למשל, שבנים לא בוכים) – כואב. ההורים שבינינו חושבים על הילדים שלהם, היצורים הקטנים, העצמאים, התלויים, נותני האמון והמרדנים, ולא מבינים. לא מבינים איך אפשר לקום על ילדיך שלך, ודקירה אחד דקירה, זעקה אחר זעקה, לקחת מהם את חייהם.יחד עם הדמעות מגיע הזעזוע. תחושה עמוקה של סלידה, דחייה ורתיעה מהאנשים האלה, שבחרו בפעולות המעוותות והלא מובנות. אלא שכאן, פתאום, מתגלה תופעה חדשה. הזעזוע מותאם לזהותו של הרוצח. אם הרוצח היה אביהם של הילדים, אנחנו כועסים, מאשימים, יש מאתנו שמדברים על ה"אלימות המגדרית" ומונים את כמות הגברים שרצחו את ילדיהם ואת נשותיהם. זעם גדול מצטבר.
מאות אנשים ליוו את דור כרסנטי וילדיה בדרכם האחרונה. צילום: יאיר קראוס
אלא שאותו זעם קיבל פנים אחרות לחלוטין רק לפני חודש, אז הרוצחת הייתה אישה. כיצד יכולה אימא להרוג את ילדיה? כמה עצוב שאישה נפלה לדיכאון כזה – בעקבות לידותיה, בעקבות העלייה, בעקבות החיים הקשים – והגיעה למצב של רצח ילדיה. איזו סתירה לדמות הרכה, התומכת והחומלת של האם הטובה. הלב מלא ברחמים ועצב.
זירת הרצח במושבה מגדל. יותר הגיוני שאב רוצח את ילדיו?
צילום: חטיבת דובר המשטרה
איכשהו, נראה שאלימות של גברים, על כל מוראותיה, נתפסת כטבעית יותר. אנחנו כועסים עליה, מגנים אותה, מתרעמים עליה בימים שאחרי, אבל מה לעשות שגברים הם אלימים, ומדי פעם יצא למי מהם הרצח הבא של ילדיו או של אשתו. אבל שנשים – הברות והטהורות יתעסקו בפעולה כה מלוכלכת כמו רצח, נטילת נשמה – את זה אי אפשר לתפוס. הרי אפילו בצבא לא מתאים להן להיות קרביות, שלא לדבר על לשרת בכלל!
וכאן אנחנו, הקולקטיב הכואב, גולשי הרשתות החברתיות, אנשי התקשורת, מתקבעים כולנו לנרטיב אחד: גבר שהרג את ילדיו הוא רשע מרושע וחיה רעה, אבל תופעה תקופתית בים האלימות הגברית. אישה רוצחת, לעומת זאת, היא חריגה מסדר הטבע. היא מחייבת החרגה, היא מחייבת הסבר.
אחד השורשים של התופעה הזו הוא ברקע חלקי למעשים הללו. נשים רבות חוות דיכאון אחרי לידה. אחת משש נשים, טוענות חלק מן הסטטיסטיקות. אמנם דיכאון אחרי לידה אינו מוביל לפגיעה פיזית בילד – כך אומרים המומחים, אך המחוקק עצמו הכיר האפשרות שאישה לאחר לידה תהרוג את ולדה – עונשה של אישה שרצחה את תינוקה בשנת חייו הראשונה יעמוד על חמש שנים מקסימום, גם אם המעשה עצמו עדיין יוגדר כרצח בכוונה תחילה.
ובכל זאת, זה לא מספיק בשביל להסביר את ההשפעה של הדימויים האלו על התגובה שלנו לאותם מקרים דומים. נראה שצריך לחפש הסבר במקום אחר מלבד התופעה הייחודית אצל נשים. אנחנו חיים בעולם, מנהלים מערכות יחסים, נוהגים על הכביש, קונים בסופר, צורכים תקשורת, חיים ונושמים דימויים מגדריים מזריחה ועד חצות. הרבה פעמים הם מתוחמים לעולם הבלתי מחייב של ההומור: מופעי הסטנד-אפ, הבדיחות הזוגיות (ותודה לאשתי על הסבלנות). אין ספק שהם גם משפיעים על הבחירות והמעשים שלנו בפועל.
האם ושתיים מבנותיה. סתירה לדמות הרכה, התומכת והחומלת של האם הטובה.
צילום: מתוך הפייסבוק
במקרה הזה, הדימויים הולכים צעד אחד רחוק מדי: גברים נתפסים מראש כאלימים (מלחמות, אלימות נגד נשים, כוח פיזי רב יותר, טרוטסטרון), והכמות הזעומה של גברים שרוצחים את הילדים שלהם משתלבת יופי בתמונה: היא מחזקת דימוי כולל של אלימות והפעלת כוח כמאפיין גברי. נשים נתפסות מראש כקרבנות (פטריארכיה, פמיניזם, רכות, חופשת לידה), והכמות הזעומה של נשים רוצחות מיד ממוקמת אי-שם כסטייה, כתופעה שצריכה לעורר נורות אדומות ואת מעורבותנו החברתית.
האם התגובה הזו צודקת? האם האבחנה בין דם לדם, בין רוצח לרוצחת, בין רחמים לגינוי מוחלט – היא התגובה הטבעית היחידה, או שאולי, רק אולי, אנחנו יכולים וצריכים להרשות לעצמנו להשתחרר מכבלי המגדר ולאמץ ראייה אחרת? ראייה שלא רואה במקרים החריגים האלה "דפוסים מגדריים", ומבינה שכל מקרה כזה הוא פתולוגיה שלמה, כואבת, ייחודית ומורכבת? ראייה שלא משתמשת בסיפורים האלה כדי להצדיק אג'נדה מגדרית זו או אחרת, יעד חברתי, הפיכת שמות הנרצחים למספר במאבקי המגדר.
ראייה שמבינה שרובם המוחלט של האבות והאמהות הם הורים מיטיבים, נורמליים, ואכפתיים, שסבירות גבוהה עד מאוד שלא יקומו יום אחד ויעשו את המעשים האלה? ראייה שכואבת, מגנה ומזדעזעת באותה מידה?
הבחירה לאיזה כיוון להתוות את התגובות שלנו – היא אך ורק שלנו. גם בעולם המגדרי עד מאוד שאנחנו חיים בו, אנחנו יכולים לבחור להשתחרר מהכבלים. ויחד עם התפילה הנואשת שלא יקרו עוד מקרים מזעזעים כמו הרצח במגדל, הרצח בעכו והרצח בירושלים, אולי מוטב שננסה להפוך את עצמנו לענווים ורגישים יותר. לפחות עד הרצח הבא.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם