כשהפקידה בקופת החולים קוראת לך בשם חיבה
ניחוחות זקנה, תלונות ויוד מקבלים את פני הבאים בשעריה של קופת החולים, שבה לכל איש יש שם וכרטיס מגנטי
כשהתחלתי לכתוב את הטור הזה לא ידעתי אם אסיים אותו בחיים. זה היה בשבוע שעבר. חום גופי חצה את קו ה־38 מעלות, ואני כבר ידעתי שלפניי התמודדות לא פשוטה עם דלקת גרון אימתנית שעלולה אם תסתבך להביא לקצי. אגב, לפי נתונים שקראתי בספר הנפלא "מחקרים רפואיים שלא נערכו מעולם", אחד מכל חמישה גברים הסובלים מדלקת גרון עלול להידרס על ידי משאית.
האמת היא שקרה לי הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לגבר: להידבק במשהו מיד אחרי שאשתו סיימה להתמודד עם אותו הדבר בדיוק. אם לא די בכך שגברים כמוני הם חבורה של ילדות בכייניות כשזה מגיע למחלות קלות (השוואה קצת בעייתית, כי אפילו ילדות בכייניות בטח מתמודדות עם זה טוב יותר), הקרבה למחלתה של האישה מעניקה דוגמה חיה לאיזה סמרטוט אתה. שירן צלחה את מחלתה ללא יום חופש אחד מהעבודה ועם עולל בן 15 קילו על הידיים, אבל אני "צלחתי" אותה בתנוחה מאוזנת ויבבנית על המיטה, כשמדי כמה שעות אני פולט לחלל משפטים שקריים כמו "מאמי, אם אני לא יוצא מזה אני רוצה שתמשיכי הלאה".
אבל האמת, הפעם לא התבכיינתי לשווא. דלקת הגרון שאחזה בי הייתה חמורה עד כדי כך שבשלב מסוים היה נדמה ששירן אפילו מאמינה לי. היא הביטה בי במבט מודאג ואמרה לי: "אני קובעת לך תור". עזבי, השבתי לה בהיגיון, נראה לי שכבר אין להם איך לעזור לי. אבל משום מה היא לא התרגשה מזה, והודיעה בהפגנתיות: "מחר, תור, רופא, 08:00, נודניק".
ואני חייכתי לעצמי, כי ידעתי מה זה אומר: מחר, בשעה שמונה בבוקר, אהיה במקום שאני אוהב יותר מכול, המקום בו האנטיביוטיקה נשפכת כמים, המקום שבו לכל איש יש שם וכרטיס מגנטי, המקום הנפלא הידוע גם בכינויו "קופת חולים".
בשבע וחצי בבוקר גירדתי את עצמי ואת 39 המעלות שלי מהמיטה, עליתי על ג'ינס, התכסיתי בקפוצ'ון והצטיידתי במבט הכי מסכן שהצלחתי לגייס, וחיכיתי ליד הדלת. שירן תקתקה את העולל ויצאה מהבית עם מה שהיא קוראת לו "שני הילדים". קודם נסענו לגן עם הוראות מפורשות של שירן שאנשוף רק החוצה, כדי שחלילה לא אדביק את העולל במחלה. אחרי שהורדנו אותו בגן והקפאנו את קנה הנשימה שלי הגענו לסניף קופת חולים ברחוב פנקס בתל־אביב.
לפי מדד "קופספורט" שהמצאתי, אפשר למדוד את אושרו של אדם לפי היחס בין מספר החתימות בדרכון שלו ובין מספר הפעמים שהוא השתמש בכרטיס קופת החולים שלו. ובכן, איך לומר בעדינות, ידעתי תקופות מאושרות יותר בחיי.
איך שנכנסנו לסניף קידם אותי הריח המוכר כל כך של קופת החולים - שילוב קסום בין ניחוחות זקנה, תלונות ויוד. ניגשתי למכשיר התורים האוטומטי והושטתי יד לכיסי כדי להוציא את הכרטיס המגנטי, אך אבוי, הכרטיס לא בארנק. ניגשתי למזכירה וביקשתי שתוציא לי כרטיס חדש, ועל הדרך שיתפתי אותה ברעיון שייתכן שיהפוך את הכרטיס לאטרקטיבי יותר וימנע מקרי שכחה כגון אלה.
תארי לך, אמרתי לה, שעל כל ביקור בקופת חולים היינו יכולים לצבור "אבעבועות" בכרטיס המגנטי, ואחר כך לקנות איתן מוצרים מבאסים כמו תרופות, משחות, בקבוק חימום כזה שמחממים במיקרו, או כל מוצר אחר שמתאים לרעיון הזקן הזה. הפקידה הקשיבה לרעיון, נעצה בי את מבט ה"הוא כנראה באמת חולה" שלה, והנפיקה לי מיד כרטיס מגנטי חדש כדי שחלילה לא אשתף אותה ברעיון נוסף.
הוצאתי מספר ועליתי לקומה השנייה, לחדרו של רופא המשפחה שלי. בחדר ההמתנה חיכו אנשים שייצגו באופן מופלא את גווניה של החברה הישראלית, לו הייתה מורכבת כולה מגברים אשכנזים בני 80 פלוס. התיישבתי ליד אחד שנראה בדיוק כמו העתיד שלי, והמתנתי לתורי. בחור צעיר בן 65 בערך, שישב מולי, השתעל חזק עד כדי כך שכל החיים שלו עברו לי מול העיניים. החבר'ה בתור היו מיומנים, וכל הניסיונות שלי לסמן להם שאני ממש חולה ושיתנו לי להיכנס לפניהם נענו בסימנים שרמזו לי שיש להם דלקות גרון בגיל שלי.
קשיש ממש מבוגר ביקש להיכנס לרופא בלי תור כי יש לו רק שאלה. "אם זו רק שאלה אתה יכול לשאול אותנו", ענה לו אחד היושבים, וכולם פצחו בצחוק גדול מהול בסטרפטוקוקים שניתזו לאוויר. הקשיש שניסה לתחמן אותנו עבר לנסות את מזלו אצל רופא אחר. כשהגיע תורי נעמדתי והחלתי לפסוע לכיוון חדר הרופא, מכל עבר נשמעו קריאות: "תהיה חזק זמרי", "אל תצא משם בלי ערימות של אנטיביוטיקה, יא מלך", ועוד כל מיני דברים שהמצאתי.
נקשתי פעמיים על הדלת. "יבוא", ענה לי הרופא - התשובה הכי זקנה שיש – ומיד כשנכנסתי והבטתי פנימה, ידעתי שמשהו רע עומד לקרות.
בחדר ישב רופא שלא הכרתי. ניסיתי לשאול לפשר התרמית ולברר היכן הרופא הקבוע שלי (אלוהים ישמור, יש לי רופא קבוע), אבל הרופא דפק בי מבט קר עד כדי כך שפחדתי שזה יתנקם בי בעוצמת האנטיביוטיקה, אז הנחתי לזה. "מה גורם לאדוני להתבכיין?" שאל הרופא. הגרון, עניתי. הרופא לקח מקל ארטיק של רופאים, אמר לי לפתוח את פי, הסתכל פנימה, דפק פרצוף נגעל וחזר למקומו: "גרון שלך מוגלה, אנטיביוטיקה צריך לוקח". אני מוכן להתערב שהוא אפילו לא היה רוסי במקור, וזה רק קטע כזה של רופאים שנותנים אבחנה במין דיבור כזה.
הגענו לשלב המותח באמת: איזו אנטיביוטיקה אקבל. האם אצא כמו אפס עם איזה מוקסיפן 500 עלוב, האם אתפנק עם איזה רפאפן 1000, או שאשחק אותה בענק ואקבל אוגמנטין. קיבלתי רפאפן 1000, שני כדורים פעמיים ביום. בהתחלה חשבתי להתווכח, אבל וואלה, לא צריך להיות חזיר. רק שמישהו יסביר לי למה רושמים לאנשים עם דלקת גרון, שאין להם שום יכולת בליעה, גלולות אנטיביוטיקה בגודל של כדור בייסבול?
על הכיסא שלי מחוץ לחדר הרופא נמנם קשיש לא מוכר, שכנראה הצטרף כשהייתי בפנים. בבית המרקחת, הגשתי לרוקח את המרשם כמו ילד שמגיש להוריו תעודת חצי מושלמת. הוא הביא לי את הכדורים ושאל אם אני יודע איך לוקחים. עניתי שכן, אבל אשמח שהוא יספר לי שוב. "שני כדורים פעמיים ביום על בטן ריקה", הוא אמר. גם אני אוהב אותך, עניתי. שירן כבר חיכתה לי באוטו, אבל רגע לפני שיצאתי שמעתי פתאום את הפקידה צועקת לעברי: "נו, זמרוש, הכול בסדר?" ואני ידעתי: כשהפקידה בקופת החולים קוראת לך בשם חיבה, משהו מאוד מוזר קרה לחיים שלך.
אקו"ם