למרגלות הר השולחן
שני עשורים ומשהו אחרי סיום האפרטהייד, דרום אפריקה נאנקת תחת שחיתות שלטונית עמוקה. היהודים שם מקיפים עצמם בגדרות חשמליות בגלל הפשיעה הגואה, ובכל זאת מעדיפים להישאר. בינתיים
דרום אפריקה מחזיקה בחוקה הנאורה ביותר עלי אדמות. לקחי האפרטהייד הניעו אותה להשליט על עצמה חירויות פרט מרביות, מעוררות קנאה. גם לארכיטקטורה של בניין הפרלמנט שלה בקייפטאון אין הרבה מתחרים בעולם, אם כי הוא דווקא שריד מהעידן הבריטי הישן שהסתיים כבר ב־1910. ברחבת הכניסה לבניין מוצבת פרוטומה (פסל־ראש) של נלסון מנדלה, גואל השחורים. חיוך עגמומי משהו נסוך על פניו. אולי הוא חזה מראש שחוקה מרהיבה ומקדש דמוקרטיה לתפארת אינם ערובה למדינה מתוקנת. דרום אפריקה שלו מתבוססת היום בשחיתות עמוקה. האחראי מספר אחת לכך הוא שותפו לשעבר למאבק ולמאסר, הנשיא המכהן ג'ייקוב זומה.
זומה, נשיא הרפובליקה מאז 2009, מתמודד כעת עם כתב אישום אינפלציוני בן 800 סעיפים המייחסים לו עברות חמורות קצת יותר מעישון סיגרים או צריכת שמפניה על חשבון אחרים. רק לאחרונה נאלץ להשיב לקופת המדינה 23 מיליון דולר שהוציא ממנה בעבר לטובת שדרוג אחוזתו הפרטית ובריכת השחייה שלו. הוא לא החזיר את הכסף מרצונו הטוב, הבג"ץ המקומי הנחה אותו לנהוג כך. "זה היה נס שהוא בכלל ציית להם", שמעתי יהודי בא בימים, שכבר ראה פה הכול, ליד שולחן השבת שעברה.
יהודי דרום אפריקה מתעבים בקול את זומה, ולא רק בגלל יחסו העוין לישראל וחיבתו לשונאי ישראל. בעיניהם הוא מסמל את הדברים הרעים שמתרחשים בשנים האחרונות בארץ העצומה והיפה הזאת. גם בעיני האוכלוסייה הכללית. שני שלישים מתושבי דרום אפריקה סבורים שהיא הולכת "בכיוון הלא נכון", לשון המעטה לתהליכים כלכליים וחברתיים הרי אסון שמתרגשים עליה. הטענה השגורה כאן אומרת שהמדינה עשירה מספיק כדי להיטיב עם כחמישים מיליוני אזרחיה, אך רוב ההון תקוע בצמרת. משחררי דרום אפריקה מעול הגזענים הלבנים, הם עושקיה העכשוויים.
שכרם הממוצע של האזרחים השחורים נמוך היום מכפי שהיה בתקופת האפרטהייד. לרובם אין שירותי בריאות, ושיעור האבטלה שלהם מגיע כבר ל־24 אחוזים. שער המטבע צולל בהתמדה, לשמחת התיירים ולאסונם של התושבים. חולצה יפה לגבר עולה ארבעים ראנד בסך הכול, עשרה שקלים, אבל רבים אינם מסוגלים לייצר בכוחות עצמם אפילו את הסכום הפעוט הזה. הם נאלצים להסתפק במגורים נוסח רובע סוואטו – דירות פח בלי שירותים וחשמל – או להפוך לשודדים. דרום אפריקה היא ארץ מוכת פשע. שומר נפשו יישאר בבית אחרי רדת החשכה, או לפחות יימנע מלעצור באור אדום ברמזור. לעתים תכופות עלול להגיח בצומת בריון עם אלה, לנפץ את שמשת הנהג, להלום ביושב ליד ההגה ולגזול את כספו ואת מכוניתו.
"אין להם מה להפסיד", מסביר קצין ביטחון מקומי את ההיגיון של השודדים, "הם עניים ומיואשים". כשהמשטרה המקומית מצליחה להגיע לזירת האירוע היא יורה בהם ללא רחם, אך גם היא עצמה נגועה בשחיתות. דו"ח תנועה הוא לעתים מזומנות אמתלה לסחיטה כספית של נהגים חפים מפשע בידי שוטרים.
אורחות חייהם של יהודי דרום אפריקה מותאמים היטב למציאות הפלילית. סידורי האבטחה בהתנחלות הכי מאובטחת ביו"ש אינם מתקרבים לסידורי האבטחה שלהם. הם ממגנים בקפידה לא רק את שמשות מכוניותיהם, אלא גם את בתיהם. חצרותיהם המוריקות מוקפות גדר חשמלית במתח גבוה. לובשי מדים מנומרים מוצבים בכניסה לשכונות היהודיות כשבידיהם נשק אוטומטי. רכבי ביטחון משוטטים ברחובות יומם וליל. אינספור מצלמות מעבירות בשידור חי כל תזוזה חשודה. לעומת זאת, אסור לצלם אפילו מבחוץ את מתחם משרדי הקהילה ביוהנסבורג. הוא מוגן כמו בסיס צה"לי שמור היטב. ארגוני טרור אסלאמיים חורשים מזימות נגד הקהילה.
"יש פה רמת חיים גבוהה ואיכות חיים נמוכה", נאנח מומחה לענייני הקהילה. בית בן שבעה חדרים עולה כחצי מיליון שקלים, שכר העסקתם של משרתים שחורים זעום עד כדי גיחוך, עשרות מסעדות כשרות הומות סועדים, אבל חופש התנועה מוגבל מאוד. אורחים מהארץ מוזהרים שוב ושוב שלא לשוטט בגפם מחוץ למתחם היהודי, לא לקחת מונית, ולא להתנגד אם שודד תובע מהם ברחוב את כל כספם.
הוגה מיזם האבטחה המשוכלל של השכונות היהודיות הוא הרב הראשי ד"ר וורן גולדשטיין, איש ספרא וסייפא. בשבוע שעבר פגשתי אותו ביוהנסבורג עם משלחת שמשרד התפוצות ועמותת 'גשר' שיגרו לשם כדי לשכנע את אנשיה בחשיבות ההשקעה הישראלית בגלויות ישראל. גולדשטיין, יהודי נמרץ בן 46, הוא אכן דובר משכנע מאוד. אילו עלה ארצה היה יכול להעפיל בקלות לעמדת הנהגה לאומית אצלנו. לאחרונה פרסם מאמר שבו קרא לנשיא זומה להתפטר, וגרף מחמאות על אומץ לב. הוא משתבח בעובדה שרוב חברי הקהילה מזדהים כאורתודוקסים, גם אלה מהם שמחללים שבת. כשאני תוהה כיצד אפשר להתפלל שלוש פעמים ביום לקיבוץ נידחי ישראל אבל להמשיך לחיות מרצון בניכר, הרב נקלע למצוקה מסוימת. "ליהודי דרום אפריקה אין פילוסופיה להישאר פה", הוא משיב לי בקיצור נמרץ, "ככה הם נולדו. זה מאוד פרקטי".
האומנם פרקטי? לפני שבעים שנה התגוררו בדרום אפריקה כ־100 אלף יהודים, רובם יוצאי ליטא. מספר היהודים העכשווי שם שנוי במחלוקת, אבל הוא כנראה בסביבות 50 אלף. הקהילה הולכת ומתכווצת. 25 אלף יהודים עלו ארצה מאז 1948, שבמקרה הייתה גם שנת הכרזת האפרטהייד. 40 אלף יהודים היגרו לאוסטרליה מאז סיום האפרטהייד. תופעות הלוואי של התקופה הפוסט־אפרטהיידית הבריחו אותם מהיבשת השחורה. נמאס להם לחיות מאחורי גדרות. הם חוששים שצאצאיהם יתקשו מאוד להתקבל לאוניברסיטה או למצוא פרנסה, בגלל האפליה המתקנת. רק שחורים זוכים, למשל, במכרזים לכריית יהלומים. רק קומץ בוגרי תיכון לבנים זוכים ללמוד רפואה.
המצב הכלכלי הכללי משפיע לרעה גם על היהודים. שלושים אחוז מבני הקהילה נתמכים בידי חברי הקהילה האחרים. צדקה וגמילות חסדים הן המצוות המובילות כאן. ה'חברה קדישא', עמותה משוכללת לטיפול בחיים ובמתים, דואגת שאיש לא יישאר בלי מזון, שירותי בריאות, השכלה ומנוחה נכונה אחרי 120 שנה. היא מפעילה מוסד מטופח למוגבלים מכל הגילים. "ביחד אנחנו יכולים להבטיח ששום יהודי לא יישאר מאחור", טוענת סיסמת גיוס התרומות שלה. גם לישראל תורמים פה בעין יפה מאוד. קהילת קייפטאון לבדה תרמה לנו במהלך מבצע צוק איתן מחצית מכלל התרומות של כל תפוצות ישראל. במלחמות קודמות היא גם שיגרה הנה לוחמים. 88 עולים ומתנדבים מדרום אפריקה נפלו במערכות ישראל. בחצר האחורית של בית השגריר בפרטוריה מוצבת אנדרטה לזכרם.
עם תחילת המסע ביקרנו בבית הספר 'הרצליה' בקייפטאון, מוסד חינוכי למופת למרגלות הר השולחן המפעים (קילומטר גובה, שלושה קילומטרים רוחב). 2,200 תלמידים לומדים בו. לקראת סיום המסע התארחנו במקבילה היוהנסבורגית המרוחקת, 'קינג דיוויד', המאכלסת 3,400 תלמידים. שר החינוך והתפוצות נפתלי בנט ודאי ישמח להציע מתקנים פדגוגיים דומים לכל תלמידי ישראל. לא רק המבנים והמרחב מרחיבים את הדעת, גם התפאורה, האווירה, כושר ההבעה המרשים של הנערים, שפעת לימודי היהדות והתלבושת האחידה המוקפדת. אפילו הגרביים שלהם אחידים. בהפסקות הם לא צורחים כאן במסדרונות, אבל בסוף טקס קבלת שבת כולם מדקלמים במקהלה אדירה את משפט השבוע שמכתיבה יושבת־ראש מועצת התלמידים. ביום שישי שעבר הם שאגו יחדיו ש"תלמידי קינג דיוויד זוכרים את יום השואה (הבינלאומי)".
כמובן, מתחת לפני השטח והדשא רוחשות בעיות. הדור הצעיר מתייסר בידיעה שבתקופת האפרטהייד השתייכו הוריו או הוריהם למיעוט הלבן המדכא. תקינות פוליטית ליברלית היא חלק ממרד הנעורים שלו. ואולם, בכל מה שקשור לישראל רובו מאמץ את העמדות הימניות של ההורים. גם העברית שלו טובה למדי. יחסית לבני גילו ועמו בארצות הברית הוא חשוף פחות לסיכון של נישואי תערובת. תנועות בני־עקיבא והבונים־דרור מחזרות אחריו בהצלחה.
באולם המליאה של הפרלמנט בקייפטאון, אולם נטוש לרגל פגרת הקיץ, נאם באוזנינו ראש מועצת התלמידים של 'הרצליה', עלם חמודות מתולתל ששמו גרגורי פורמן. הוא דיבר בגאווה על שיעורם הגבוה של פעילים יהודים בקבוצת המרד המובילה של נלסון מנדלה ואף נקב בשמותיהם. אחד מהם היה דניס גולדברג שישב בכלא כעשרים שנה, שוחרר בסיוע ממשלת ישראל, וכעבור זמן קצר התחיל לערוך השוואות בין האפרטהייד הדרום אפריקני ל"כיבוש" הישראלי ביו"ש. יהודי דרום אפריקה של ימינו, מהאגף האורתודוכסי הגדול ועד לאגף הרפורמי הקטן, סולדים מההשוואה הזו. הם נאבקים כמעט כאיש אחד נגד ה־BDS, ארגון בינלאומי מתוצרת מקומית המתמחה בהשוואות כאלו.
"ההשוואה לאפרטהייד היא עלילת דם נוסח ימי הביניים", אמר לנו הרב הראשי גולדשטיין. "זו קללה, לא תיאור מצב", התלהט בכיר הפדרציה הציונית, בן שוורץ. גם הפעילה החברתית היוקדת שרי אוזינסקי, שמאלנית במונחים ישראליים, הבהירה לנו בחוות הירקות העצומה שלה שהיא לא אוהבת השוואות כאלו. דובר אחר ציין ששופט ערבי שלח לכלא את נשיא מדינת ישראל, והזכיר שבדרום אפריקה של פעם לא היו בכלל שופטים שחורים, אפילו לא סטודנטים שחורים למשפטים. הצרה היא שבדרום אפריקה 2017 אין אוזניים קשובות לטיעונים כאלה. שיח אנטי־ציוני שולט בכיפה. הסיסמה השלטת בשבוע האפרטהייד האחרון, שבוע שנאה לישראל, הייתה - From the river to the sea Palestine will be free.
אגב, בביקור במוזיאון האפרטהייד ביוהנסבורג הופתענו לגלות מגרש חניה ריק. מעט מאוד מבקרים שוטטו לצדנו במסדרונות היכל ההנצחה הלאומי הזה, אולי מפני שהוא מחמיץ את העיקר: במקום לגולל בפרוטרוט את סיפור האפליה הגזעית הוא מתרכז בתיאור פועלה של חבורת מנדלה, שהייתה גם החבורה המייסדת של מפלגת השלטון הנוכחית – הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC). היא עדיין נהנית מרוב גדול, אבל הקרקע הפוליטית כבר רועדת תחתיה בגלל השחיתות. בכביש אגרה חשוב ובאוניברסיטה אחת לפחות הוכרז לאחרונה מרד צרכנים. נהגים נוסעים בלי לשלם, סטודנטים מתעלמים מחשבונות שכר הלימוד שנשלחים להם. מכאן ועד לאנרכיה כללית הדרך קצרה. לא פגשנו יהודי אחד שלא הביע חשש מפניה. אפילו המילה 'צונאמי' נרשמה בפנקסנו. יהודי דרום אפריקה נערכים נפשית לעזוב יום אחד, לאו דווקא לישראל. ארץ ציון וירושלים תופסת את המקום החמישי בלבד ברשימת יעדי ההגירה שלהם. ב־2015 עלו הנה 235 יהודים, ב־2016 מעט יותר – 290. דאגות תעסוקה בארץ ושורשים נפשיים בגולה משאירים את רובם שם, מתחת לקו המשווה, בין האוקיינוס ההודי לאטלנטי.
"אני רואה את עתידי בארץ הזו", הבהיר לנו יו"ר מועצת התלמידים מ'הרצליה'. הוא גם חיווה את דעתו ש"לקהילה היהודית יש כאן תפקיד חשוב". הלוואי ששליחי משרד התפוצות יצליחו להעמיד אותו בהקדם על טעותו.
אקו"ם