זמן לבחור צד: אתם עם האכזרים או המסדירים?
מי שקופצים נגד חוק ההסדרה, הם אותם אנשים ששללו כל מוצא אחר. לא עילה משפטית, אלא השקפות פוליטיות מניעות אותם. טוב שלרוב בכנסת, זה שבדמוקרטיה מייצג את העם, ברור מה צריך לעשות
אין תחום מזוהם יותר מפוליטיקה מאשר המשפט הבינלאומי, ואגב, אין ״חוק בינלאומי״ אלא רק ״משפט בינלאומי״. הזיהום הזה גורם לקריסה במעמד בית הדין הבינלאומי בהאג, עד שאפילו המדינות המייסדות (כגון דרום אפריקה) נוטשות אותו. שלא לדבר על כך שרבות מהמדינות החזקות בעולם, בראשן ארה״ב, מעולם לא הצטרפו אליו. כך שכדאי להירגע עם תרחישי הבלהות."Hard cases makes bad law" , אומר הפתגם. כלומר ״מקרים קשים מולידים חוקים גרועים״. כזה הוא חוק ההסדרה. עדיף היה בלעדיו ויש פתרונות חלופיים, כמו בית משפט למקרקעין שהציע דו״ח לוי. אלא שהפקידות המשפטית בישראל, ש-90% ממנה מחזיקה בעמדות שמאל, סרבה לאשר אותם. בהיעדר מוצא אחר אושר החוק. בדיעבד אגב, חבל שהממשלה לא אישרה את דוח לוי ב-21 בינואר. בעיניי הוא עדיף.
הכנסת אישרה את חוק ההסדרה (ערוץ הכנסת)
״קרקעות פרטיות״? ממש לא. בניגוד לרישום מסודר בטאבו המוכר במחוזותינו, הממלכה הירדנית בשעתה, פיזרה ביו״ש את הקרקע למוכתרי כפרים, בהתאם לתמיכתם בה. זה לא היה קניין ולא הייתה בעלות, אלא חלוקה מנהלית שאפילו מי ששמם נרשם כמחזיקים בקרקע, כלל ידעו שקיבלו אותה. לכן למשל מתרחש המצב המוזר ש״בעלי״ קרקע מתגלים אחרי עשרות שנים ואומרים ״זה שלנו״. ארגוני השמאל מוצאים אותם בקצה העולם כדי להתנגח במתנחלים. כך שבוודאי לא מדובר ב״גזל קרקע פרטית״. האם עדיף היה להימנע גם משימוש בקרקעות האלה? בהחלט כן, וכך גם נעשה ב-99 אחוז מהמקרים.
השר בנט בהצבעה על חוק ההסדרה. האם להיות עם האכזרים או עם המסדירים?
צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90
אבל טעויות קורות. כבר לפני אלפיים שנה דנו משפטנים במקרים של אדם אחד פלש במזיד או בשוגג למקרקעין של אדם אחר. הריסת המבנה שהקים הייתה אז ועודנה היום, פתרון קיצון שממעטים להשתמש בו. כל אדם מבין שהריסה היא אקט אלים וקיצוני, מוצא שצריך להיות אחרון ולא ראשון. לכן ובצדק, מעדיפים פיצוי או שיפוי, גם במקרים שערבי פלש לקרקע יהודית. הדין צריך להיות שווה והגון לכולם.
עמונה. מתיימרים לשאת את דגל זכויות האדם, לא רוצים למצוא פתרון לאלפי משפחות.
צילום: הלל מאיר/ TPS
שלא כמו ביו״ש, בצפון קפריסין היה מהלך שלטוני גלוי וידוע של כיבוש וטרנספר. ממשלת טורקיה פלשה לצפון האי, הגלתה את תושביו המקוריים לדרום והכניסה אזרחים טורקיים לבתי המפונים. זה קרה בשנות ה-70. אף על פי כן, בית המשפט האירופי לזכויות אדם, קבע שאחרי 40 שנה, בנסיבות שנוצרו, אין להשיב את העקורים לבתיהם, אלא על הפולשים והגזלנים לפצות אותם. למה? כי לא מתקנים עוול בעוול. חוק ההסדרה עושה הרבה הרבה פחות מזה.
מה שמביא אותנו לנקודה האחרונה. הרי מי שקופצים נגד החוק, הם אותם אנשים ששללו כל מוצא אחר. לא עילה משפטית, אלא השקפות פוליטיות מניעות אותם. הצעקנים הללו, שבצביעותם מתיימרים לשאת את דגל זכויות האדם, לא רוצים למצוא פתרון לאלפי משפחות המתנחלים שנקלעו לבעיה. אותם אנשים לא ינוחו ולא ישקטו עד שיעלה בידם להרוס את אותם 4,000 בתים. עיינו ערך עמונה, תשעת הבתים בעפרה וכולי. למרבה הצער, במקום לגבש פתרונות ופשרות, הם גוררים מדינה שלימה למחזות שנאה והתנגשות, חוזרים ונשנים.
אז עכשיו צריך לבחור צד. האם להיות עם האכזרים או עם המסדירים? לי התשובה הברורה וגם לרוב הברור בכנסת, זה שבדמוקרטיה מייצג את העם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם