ראשי » חדשות » דעות

עמונה היא פדיחה. נו, ואתם לא עשיתם פדיחה מתישהו?

מי מאיתנו לא עושה לפעמים דברים לא נעימים? הבעיה של אריה דרעי והמתיישבים שביתם נבנה על קרקע פלסטינית, היא שהפדיחה שלהם משודרת בכל סלון בישראל

בבוקרו הצונן של 9 בנובמבר 1969 נחתה על האי אלקטרז שבמפרץ סן-פרנסיסקו סירה ובה 78 צאצאי אינדיאנים. הם השתלטו על האי הנטוש, שבעבר שימש כלא פדרלי מאיים, והכריזו: "הסלע בידנו".

עד סוף נובמבר כבר אכלס האי למעלה מ-600 ילידים אמריקנים שמקורם ביותר מחמישים שבטים, והם דרשו הכרה בסבלם בדמות הקמת אוניברסיטה ומרכז תרבות שינציח את מורשתם. במנשר ציני ומבריק שפרסמו אז חברי הקבוצה הם טענו שאלקטרז דווקא עונה על כל התנאים של שמורת אינדיאנים לפי אמות המידה של ממשלת ארה"ב: הוא מבודד מתשתיות מודרניות, אין תחבורה מספקת המגיעה אליו, אין בו מים זורמים נקיים, הוא נעדר תשתיות בריאות ותברואה וחסר משאבי טבע כלשהם, אין בו תעשייה ולכן האבטלה גבוהה, האדמה סלעית ואינה ראויה לגידול או למרעה, לא הוקמו בו מוסדות חינוך, האוכלוסייה גדולה מהשטח שהוקצה לה והיא אף מוחזקת בתנאי מאסר.
 
במשך שנתיים כמעט הגיבה ממשלת ארה"ב למיזם המחאה המעניין הזה באדישות מצמיתה, ולאחר מכן פשוט העלתה לאי כוחות פדרליים שפינו את המתבצרים בכוח.

למעלה מ-400 הסכמים נחתמו במהלך ההיסטוריה האמריקנית בין ממשלת ארה"ב לאינדיאנים, וכולם עד אחד הופרו בידי וושינגטון. במסגרת ההפרות האלה – מעבר לסבל הפיזי ולרציחות שבמקרים לא מעטים היו הדדיות - נושלו האינדיאנים מקרקעות בהיקף דמיוני, ולא פעם הועברו בכוח הזרוע לאזורים מערביים יותר וצחיחים, שגם מהם נאלצו לנדוד לאחר כמה שנים עקב הפלישה של האדם הלבן.

כולם, כל אזרחי ארה"ב, מודעים לטרגדיה האינדיאנית. אף אחד מהם לא מעלה על דעתו להחזיר את המצב לקדמותו – אין אפילו מחשבה קרובה לכך.

הסיפור האינדיאני הוא כמובן דוגמה אחת. ההיסטוריה וגם ההווה מלאים בסיפורים קשים ולא נעימים על הפקעת קרקעות בהיקף כזה או אחר, שמתרחשת מסיבות שונות. כשמדברים על חוק ההסדרה שאושר השבוע בכנסת באופן סופי, כדאי להמריא קצת מעל לסיר הלחץ המהביל שנקרא "מדינת ישראל" ולנסות לקבל קצת פרופורציה.

אין כאן כל כוונה לשדל את ממשלת ישראל לעשות לפלסטינים את מה שארה"ב עשתה לאינדיאנים בכל הקשור להפקעת קרקעות. התקופה אינה אותה תקופה, המצב שונה וכדאי גם ללמוד מעוול אחד ולדעת לא לחזור עליו במקרה שני. ובכל זאת, דרושה כאן פרופורציה: חוק ההסדרה לא משלח אנשים לשום מקום במערב הצחיח. הוא לא מפקיע מיליוני קילומטרים של שבטים ילידים ושולח אותם לעזאזל.

זהו חוק מידתי לחלוטין, שקובע לעצמו סייגים על סייגים - וטוב שכך. על הקרקעות שבהן עוסק חוק ההסדרה לא התגורר לפני כן אף אחד, לא גדל שם עץ אחד ואיש לא ראה בו מקור פרנסה. אלה הן קרקעות שוממות ששכבו שנים כאבן שאין לה הופכין, עד שבאו יהודים ובתום לב הקימו עליהן את ביתם, ורק אז התברר שמדובר בקרקע פרטית. זו בהחלט פדיחה, לא נעים, אבל גם בהחלט לא נורא. הפקעות מתרחשות ועוד יתרחשו, ואין צורך לאבד את חוש המידתיות רק כי מדובר במתנחלים.
 

ואם כבר פדיחות, אז זו המרכזית השבוע שייכת כמובן לאריה דרעי. סרטון מתקופת מערכת הבחירות האחרונה שפורסם בתוכנית 'אנשים' של חיים אתגר בערוץ 2 הראה את דרעי כשהוא מנסה להפיק דמעות מעיניו בהיזכרו ברב עובדיה יוסף זצ"ל, אך לשווא. בכי קורע לב היה, ניגון עצוב נוכח, אך דמעות - לא ולא. בצר לו ולצוות הקמפיין נשלף מאי שם בצל, ודרעי החל מורח אותו על עיניו. הדמעות לא איחרו לבוא, ודרעי מיהר להצטלם עם דמעות הבצל הללו כשהוא מייבב "עובדיה, אבא".

כל עם ישראל חזה השבוע בפדיחה הזו של דרעי. זהו בהחלט פדיחה, לא נעים, אבל גם לא נורא. בואו נהיה ישרים לרגע ונדבר על זה: מי מאיתנו לא מזייף קצת רגשות, למשל כשהוא פוגש בליל הסדר את הדודה שממש לא בא לו לראות אותה אבל אין לו ברירה, כי אם לא נראה התלהבות אמא תתעצבן? ומי מאיתנו לא מוסיף בתכתובות הווטסאפ מאות אימוג'ים, לבבות, סימני קריאה ושלל התלהבויות שאיש מאיתנו לא מתכוון אליהם באמת?
  

כולנו חלק מהפדיחה. כולנו עושים את אותם הדברים, לפעמים כדי לרצות מישהו ולעתים כי זה מה שכולם עושים. יש פעמים שזה באמת נעשה מתום לב. אלא מאי, כשתופסים אותך ומשדרים בערוץ 2, זה הופך לסוגיה ציבורית כבדת ראש.

הוא הדין אצל אריה דרעי, והוא הדין בכל 4,000 הבתים שאמורים להיות מוסדרים בעקבות החוק החדש. לא צריך לבנות על קרקע פלסטינית פרטית, וזו אף החשיבה המיינסטרימית בתנועת ההתנחלות. אין גם שום צורך בכך. יש די קרקעות מדינה שבהן אפשר ליישב ישראלים אם רק מישהו ייתן אור ירוק למהלך כזה, ואפילו 3 מיליון איש. אבל פדיחות קורות, ואז צריך לטפל בהן ככאלה - לא יותר ולא פחות. חוק ההסדרה הוא מיישב פדיחות ראוי, ועוד יותר ראוי שכך גם יתייחס אליו בג"ץ כשיגיע לפתחו.

"יש רק דרך אחת לעצור ולחסום את הרעה החולה הזו - התאחדות של כל האינדיאנים בדרישה לזכות שווה ומשותפת על הארץ (...) לאף אחד אין זכות למוכרה (...) בוודאי לא לזרים שרוצים הכול, ואינם מוכנים להסתפק בפחות": את הנאום הזה נשא ב-1811 אחד המיליטנטים שבמנהיגי האינדיאנים, טקומסה משבט שוני. אופיו העיקש והבלתי פשרני העמיק את הטרגדיה האינדיאנית, ומותו בקרב נגד כוחות ארה"ב גנז את החלום להקמת קונפדרציה אינדיאנית.

אז ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה – וכאמור, טוב שכך - אבל מנהיגי הפלסטינים בכל זאת יכולים ללמוד ממנה משהו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אריאל שנבל

עיתונאי בכיר ב'מקור ראשון'

לכל הטורים של אריאל שנבל