העברת השגרירות לירושלים - עניין אסטרטגי
אם ישראל לא מסוגלת לדרוש את העברת השגרירות לירושלים ממדינה שמגלה רצון לעשות זאת, סימן שגם אחרי 50 שנה לאחר שחרורה אנחנו לא בטוחים שירושלים היא אכן הבירה שלנו. לעולם לא יהיה עיתוי נכון להעביר את השגרירות, ולעולם זה לא יעבור בשקט
"תגיד לנו מה האסטרטגיה שלכם ואנחנו נעזור לכם ליישם", כך אמר דאג פיית' שהיה אז תת מזכיר ההגנה לענייני מדיניות תחת ממשל בוש, לדב ויסגלס ב-2002. "אינני מבין מדוע אתם משוחחים עם מחלקת המדינה על מפת הדרכים. לנשיא, לסגן הנשיא, וגם למשרד הביטחון יש גישה אחרת" המשיך פיית'. אבל ויסגלס רק הסתכל עליו ולא אמר כלום.פיית' אמר שממשל בוש "רצה לשנות את הדרך שבה חושבים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני". המטרה לא הייתה להמשיך את אוסלו בגוון כזה או אחר, אלא גישה אחרת לחלוטין. אבל שרון וויסגלס לא ידעו איך לענות להצעה כזאת, ובאותו זמן מחלקת המדינה כבר פעלה מאחורי הקלעים כדי להכניס את החזון של בוש לתוך המסגרת של אוסלו. בהיעדר אסטרטגיה ישראלית וחוסר הבנה של הדרך שבה עובד הממשל בארה"ב, אירעה החמצה גדולה לשינוי כיוון תחת ממשל בוש.
ענן סמיך של אי ודאות מרחף מעל נסיעתו של ראש הממשלה לוושינגטון. בימין יש דאגה מהחמצת הזדמנות גדולה לשינוי מהותי ביחס של ארה"ב לסכסוך הישראלי-פלסטיני ובנושאים אחרים. בשבועות הראשונים, הנשיא דונלד טראמפ דהר קדימה ליישם את הבטחות הבחירות, ואילו יישום ההבטחות לגבי מדינת ישראל מתנהל לאיטו, אם בכלל.
הפוטנציאל לשינוי מהותי בגישה לסכסוך כמעט נעלם, העברת השגרירות נתונה בסימן שאלה, וכך גם הבנייה ביו"ש. אפילו על סיפוח הגולן, צעד הגיוני ביותר שזוכה לתמיכה בשמאל, כבר לא מדברים בגלוי. אולם לא מדובר על שינוי גישה של הנשיא טראמפ, אלא בשיקוף של סדרי העדיפויות בישראל. אם האיתותים מראש ממשלת ישראל הם שכל הדברים הללו אינם מצויים גבוה בסדר העדיפויות, הם לא יהיו חשובים בעיני טראמפ.
טראמפ רוצה להיות ידיד של ישראל, ולכן אם נתניהו אומר שהצרכים של ישראל הם תהליך שלום ומדינה פלסטינית, מה יוכל טראמפ להגיד? אם נתניהו לא מייחס לנושאים אלה חשיבות רבה, לעומת השחקנים הערבים – הן השחקנים הפוליטיים הממולחים בוושניגטון, והן שחקני החוץ כמו מלך ירדן ומלך סעודיה – אשר מעמידים את הנושאים אלה בראש סדר עדיפויות – ברור למי טראמפ יקשיב. לעיתים נראה שהסכנה הגדולה ביותר לימין הישראלי היא דווקא ממשל שפתוח לשינוי כיוון, לצד ממשלת ימין המתגלה כקולנית בלבד, אך נטולת תוכנית רצינית או רצון אמיתי לשנות את המצב.
יש הטוענים שאין להתמקד בהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים משום שהיא אינה מהווה עניין אסטרטגי, ולכן עדיף להתרכז בבנייה ביו"ש. אולם טענה זו מוטעת מיסודה, ודווקא העברת השגרירות מהווה ענין אסטרטגי חשוב הרבה יותר מהקמת יישובים חדשים. ההוכחה הטובה ביותר לכך מצויה בתגובה החריפה מצד הערבים. הרי ממילא השגרירות תועבר למערב העיר שתישאר בידי ישראל, אפילו בפתרון שתי מדינות שבו ישראל חוזרת לגבולות 67' כולל ויתור על העיר העתיקה. אם כן, מהיכן נובעת ההתנגדות העזה כל כך למהלך הזה?
עבור הערבים, כל עוד השגרירות נשארת בתל אביב היא מסמלת את העובדה שמדינת ישראל נוצרה על ידי החלטת האו"ם בלבד, ואין כל הכרה של האומות בקשר ההיסטורי של היהודים לארץ לישראל. לעומת זאת, העברת השגרירות לירושלים מסמלת את העובדה שמדינת ישראל המודרנית נוצרה בגלל הקשר ההיסטורי התנ"כי של ישראל לארצו, ומקבל משנה תוקף מהמדינה החזקה בעולם, ארה"ב, שהחליטה לגבות את הנרטיב ההיסטורי הזה. צעד כזה מהווה סטירת לחי מצלצלת לפלסטינים ולהרבה ממדינות ערב שהיו רוצות שישראל תיעלם מהמפה.
המלחמה האמיתית בין ישראל לפלסטינים מתנהלת כעת במישור הלגיטימציה. הפלסטינים הבינו מזמן שלא ינצחו את ישראל בשדה הקרב הקונבנציונלי. זו גם הסיבה לפעולתם בפורומים בינלאומיים, בהם ההישגים המעשיים והשינויים בשטח הם מעטים, אבל מנגד, נמשכת בהן החתירה תחת הלגיטימציה של ישראל, בתקווה שעם הזמן מהלך הדה-לגיטימציה יוביל לתוצאות בשטח.
ענף אחר של פעילות הדה-לגיטימציה הוא חפירות הפלסטינים בהר הבית, במטרה להשמיד כל ראיות ארכיאולוגיות לחיים יהודיים בירושלים לפני 2,000 שנה. מול הפעילות הממושכת של הפלסטינים, העברת השגרירות מהווה משקל נגד לכל המאמצים האלה שמנסים להראות שאין קשר היסטורי בין עם ישראל לארצו.
בכל הטריטוריה ששוחררה במלחמת ששת הימים לא היה כל שינוי מבחינה בינלאומית. את סיני ועזה כבר מסרנו, שטחי A ו-B ביו"ש כבר לא בשליטתנו, ונשאר לנו רק שטח C ביו"ש שבשליטתנו אך איננו חלק מישראל. בגולן ובמזרח ירושלים, שבהם החוק הישראלי תקף אמנם, אין עדיין הכרה בינלאומית. אין אפילו הכרה בירושלים כעיר הבירה של ישראל. כאן נוצרה הזדמנות נדירה, מיוזמת מהממשל עצמו, לשנות את המצב. ניצול ההזדמנות יכול להכות גלים שלא נוכל לשער את תוצאתם.
מול התקווה הגדולה להעברת השגרירות עולים סימני שאלה האם מדובר בכלל על פעולה אפשרית. למרות ההצהרות החוזרות ונשנות על כך שירושלים היא הבירה הנצחית של ישראל, קשה להסביר מהי בדיוק אותה "ירושלים". האם מדובר בסילוואן? אבו דיס? בית חנינא? שועפת? וואדי אל-ג'וז? אמנם באופן פורמלי יש ריבונות ישראלית על כל ירושלים, אבל בפועל אי אפשר להסתובב ברוב השכונות הערביות והנוכחות של החוק פשוט אינה קיימת שם. אם יום אחד תעלה הצעה רציניות לחלק את ירושלים, ובמסגרתה השכונות הערביות יעברו לריבונות הרשות הפלסטינית – איזה ראש ממשלה לא יהיה מוכן להיפטר בשמחה מהמקומות האלה?
מקומם יותר ממצבן הבעייתי של השכונות הערביות בירושלים הוא מצבו העגום של הר הבית, שבו חיילי צה"ל יכולים להסתובב, אבל בפועל אין שם גילויי ריבונות. ישראלים וזרים נתונים לגחמות של הציבור הערבי ולהסתה של ההנהגה האיסלמית בהר, ובכל התחלה של אלימות או עצבנות מצידם, נסגר ההר לכניסת יהודים.
אם ירושלים היא הבירה הנצחית של ישראל, לא ייתכן שתהיה הססנות ישראלית בנוגע למדינה שרוצה להעביר את השגרירות אליה. המתנגדים יגידו כי "זה לא העיתוי הנכון", או ש"אסור לעשות פרובקציות לערבים". אולם הטענות הללו שייכות להחלטות שאינן קשורות לעצם קיומנו בארץ הזאת. אם ישראל לא מסוגלת לדרוש את העברת השגרירות לירושלים ממדינה שמגלה רצון לעשות זאת, סימן שגם אחרי 50 שנה לאחר שחרורה אנחנו לא בטוחים שהיא אכן הבירה שלנו. לעולם לא יהיה עיתוי נכון להעביר את השגרירות, ולעולם זה לא יעבור בשקט.
נכונות ישראלית להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים בפרט, ושל שגרירויות של מדינות אחרות בכלל, מצריכה החלטה פנימית ישראלית בנושא השליטה בעיר. החלטה זו כוללת החלת ריבונות אמיתית בירושלים, שפירושה שהחוק הישראלי מיושם בכל העיר ללא יוצא מן הכלל, ומעל הכל שהר הבית פתוח ליהודים כמו לערבים. כל עוד ישראל לא מקבלת את ההחלטות הללו, תל אביב תהיה עיר הבירה דה-פקטו. מעל הכל, נדרשת הכרעה מוסרית אמיצה. אבל כשאין ביטחון פנימי לא ניתן לקבל החלטות אמיצות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם