הפיהוק של טראמפ הוא התפתחות דרמטית
חוסר העניין של הנשיא האמריקני בתהליך המדיני הוא ההתפתחות האמיתית בפגישה עם רה"מ. ארה"ב הנוכחית לא תומכת בהתנחלויות ולא מתנגדת להן. יש לה עניינים דחופים יותר
לדונלד טראמפ, זה די ברור, אין מושג ירוק לגבי הקו הירוק. עומד לו כתב נבוך בחדר מוזהב בוושינגטון, מומחיותו היא האזנה מוזיקלית עדינה לטקסטים מדיניים עמוסי משמעות, אבל הפעם הוא צריך לחלץ משמעות מהטקסט הבא על תהליך השלום: "דנו בכך, וזה משהו מאוד שונה שלא נדון קודם לכן. זה למעשה דיל הרבה יותר גדול, דיל הרבה יותר חשוב במובן כלשהו. זה יכלול הרבה מדינות וזה יכסה שטח גדול מאוד. אני חושב שזה דבר נפלא, ואני חושב שיש לנו שיתוף פעולה טוב מאנשים שבעבר לעולם לא היו חושבים על זה. אז נראה מה יצא מזה".
נתניהו נפגש עם טראמפ בבית הלבן: (רויטרס)
הניסיון לנתח את דברי טראמפ שלשום הוא קצת כמו להיות חרסינה בחנות פילים. להשתמש באיזמל עדין במקום שבו עובד קומביין בצבע תפוז. איך בכלל אפשר לחפש פשר במלל חסר פשר? ואולי זה בדיוק הסיפור.
הנשיא קלינטון שלט ברזי הפוליטיקה הפנימית של ש"ס, הנשיא אובמה הקדיש פעם שעת פגישה לשר בלי תיק בממשלת נתניהו, ג'ון קרי הכיר אינטימית כל מכרז ברמת־שלמה. זה לא היה עניין בסכסוך הישראלי־פלסטיני, זו הייתה סטוקריות. וגם את השלום זה לא הביא: תעצומות הזמן ונקודות הנוסע המתמיד שהשקיעו בסכסוך הכי פחות קטלני במזרח התיכון בעשור האחרון, היו לא פחות משונות ממפגן הבורות השאנן של הנשיא ה־45.
חוסר העניין המוחלט של טראמפ בתהליך המדיני הוא הוא ההתפתחות הדרמטית האמיתית. שר החוץ החדש רקס טילרסון יבקר כאן בתדירות פחותה בהרבה מקודמו, שנתפס בירושלים וברמאללה כמו דוד טרחן שקופץ לבקר בלי שהוזמן. ארה"ב הנוכחית לא תומכת בהתנחלויות ולא מתנגדת להן. היא פשוט לא סבורה שזה כל כך חשוב כרגע. יש לה עניינים דחופים יותר לענות בהם.
על רקע הפיהוק הזה בולטות בכל זאת שתי כותרות דרמטיות: הראשונה היא שטראמפ יוצא מגדרו כדי לרצות, לפאר ולרומם את נתניהו ואת ישראל. השנייה היא ההתעקשות של טראמפ, שהושמה בפיו על ידי עוזריו ותוגברה בתדרוך מקדים ערב קודם, להימנע בכל מחיר מלבטא את המילים "שתי מדינות לשני עמים". לרגע היה נראה שבנט הטיל את אימתו גם על נשיא ארה"ב.
רעיון שתי המדינות גוסס כבר זמן רב. אובמה וקרי כמעט הספידו אותו בנאומי הפרדה שלהם בחודש שעבר. טראמפ ביצע בו את וידוא ההריגה. ההלם ברמאללה בוודאי דומה להלם שפקד את ירושלים לפני שמונה שנים בדיוק, כשאובמה התקשר ראשון דווקא ליושב־ראש הרשות, ומישראל דרש "אפילו לא לבנה אחת".
נתניהו חוזר לארץ עם ניצחון גדול בטווח הקצר, וכאבי ראש לטווח הבינוני והארוך. הביקור המלכותי סייע לנתניהו להיפטר לכמה ימים מהזמזום הטורדני של החקירות, והוריד מעליו עול לחצים כבד של שנים. אבל התיאבון של שותפיו יגבר: עוד בנייה, עוד יישובים, עוד סיפוח.
כששמע השבוע על התפטרותו של היועץ פלין, נתניהו בוודאי נזכר בביקור אחר בוושינגטון שהתגמד אל מול צרות גדולות לנשיא. זה קרה בינואר 1998, לפני 19 שנה. ראש הממשלה הצעיר עמד לחטוף מקלחת קרה מהנשיא קלינטון על גרירת הרגליים בתהליך אוסלו. אבל אז פרצה לעולם פרשת המתמחה מוניקה לוינסקי, ולקלינטון היו עניינים דחופים יותר לענות בהם מאשר לדחוף את נתניהו לזרועותיו של ערפאת. השבוע זה היה נשיא אחר וחשדות לבגידה מסוג אחר, אבל העיקרון דומה.
הקו האדום של הרכבת התחתית בלונדון נמתח על פני 74 קילומטר. לכל אורכו הספסלים צבועים באותו הצבע, הגופן של השלטים אחיד, פנסי התאורה זהים. הקו האדום של הרכבת הקלה בגוש דן יעבור מסלול של 24 קילומטר דרך חמש רשויות עירוניות שונות: תל־אביב, בת־ים, פתח תקווה, רמת־גן ובני ברק. לאורכו יהיו, לפיכך, חמישה סוגי פנסים; חמישה אורכי ספסלים; חמישה סוגים של פקחים שיחלקו דו"חות של חמש עיריות שונות למי שיעז לנסוע בתוואי הרכבת.
מילא אם העיריות בישראל היו סיפור הצלחה מזהיר; יש היגיון בשלטון מקומי חזק ומפוצל, כדי שישראלים ייהנו לא רק מתחרות בסלולר אלא גם בשירותים העירוניים. אבל כידוע לכול, השלטון המקומי הוא החוליה החלשה של ישראל. כשמאות אלפים נמלטו במלחמת לבנון השנייה מטילי חיזבאללה ומשירותים עירוניים משותקים, התברר אילו השלכות יכולות להיות לכך על הביטחון הלאומי של המדינה.
פרשות השחיתות המסועפות בנתניה, בצפת, ברמת־גן והשבוע בכפר־סבא רק ממחישות את הבעיה. אמנם לא העכבר גנב אלא החור, אבל בדיוק בגלל זה נשאלת השאלה למה יש צורך בעירייה בכל חור. ישראל היא מדינה קטנה עם קרוב ל־300 רשויות. ריבוי המשרות יוצר בירוקרטיה, והבירוקרטיה, כידוע, היא האם הפונדקאית של השחיתות.
ראש עיר בישראל הוא איש חלש מאוד כלפי חוץ, וחזק מאוד כלפי פנים. כלפי חוץ הוא נסמך באופן קבוע על שולחנה של הממשלה. למעשה, ראש עיריית תל־אביב הוא היחיד שלא נזקק לרחמי השלטון המרכזי בישראל כדי לשרוד. לכן גם אין פלא שהוא מרשה לעצמו להתבטא כלפי השלטון כפי שעמיתיו בירושלים, בחיפה או בבאר־שבע לא יעזו. אבל כלפי פנים הוא לא ראש עיר אלא מלך: ברצותו ירים מגדלים של שלושים קומות, ברצותו יקפיא תוכניות בינוי. שלטונו מבטיח את המשך שלטונו לשנים רבות, ותחתיו מתרבים הסיאוב וההשחתה.
האחרון שניסה לייבש את הביצה היה שר האוצר בנימין נתניהו. בצעד אמיץ לב, כמעט התאבדותי, הוא ניסה לאחד עשרות רשויות ולבטל מאות משרות של סגני ראשי ערים. בליכוד פרצה מלחמת עולם, ונתניהו קיצץ את התוכנית לאיחוד של עשר רשויות. שש מתוכן כבר התגרשו מאז שוב, חלקן בהסכמת ראש הממשלה נתניהו. הטירוף מגיע לשיאו בימים אלה, כשבת־ים המרוששת והגרעונית מסרבת להתאחד עם אחותה העשירה תל־אביב, לא בגלל התושבים שירוויחו מכך בגדול אלא כי כמה עסקנים יפסידו את משרתם.
לפני עשור קמו בוקר אחד אזרחי דנמרק, מדינה קטנה מישראל, וגילו ש־270 הרשויות שלהן אוחדו ל־98 בלבד. תקציב המדינה הרוויח; הרוויחו גם התושבים. בישראל מעדיפים בינתיים להקים חדשות, שלא תחסר פרנסה לחוקרי 433.
אין הרבה חברים בכנסת ששווים בקלפי את המנדט שעליו הם יושבים. ציפי לבני היא אחת כזו, גם היום. אבל קשה להאמין שיושב־ראש העבודה הבא יציע לה את העסקה החלומית שקיבלה מהרצוג ב־2015. דלתות המפלגה סגורות בפניה, אחוז החסימה גבוה, לפיד מסרב למיזם שלה לאיחוד כל השמאל־מרכז. בפוליטיקה זה הכי קרוב שיש למבוי סתום.
ההצעה לשמש תת־מזכ"ל האו"ם תפורה עליה. היא תשפיע שם הרבה יותר משהשפיעה במערכת המקומית מאז האכזבה לפני שנתיים. פוליטיקה ישראלית אף פעם לא הייתה תחום ההצטיינות שלה. לראיה, הפעמיים שבהן יכלה להרכיב ממשלה אבל נכשלה בשלומיאליות.
הימין הישראלי שתיעב אותה, כפי שהשתקף היטב בסקרי העומק לקראת הבחירות הקודמות, ייטיב לעשות אם יתמוך במינוי. הוא יאבד כאן יריבה אידיאולוגית חריפה, וירוויח ישראלי ראשון בעמדת השפעה בגוף בינלאומי עוין וחשוב. הבעיה היחידה היא שהפעם היא תיאלץ להיפרד מיואל חסון. ספק אם יסכימו לשריין אותו באו"ם.
אקו"ם