טראמפ נתן אור ירוק לעמדות הימין הישראלי
נשיא ארה"ב החדש גדע באבחת שידור חי את יישור הקו של העשור האחרון בין הבית הלבן לשמאל הישראלי. הוא עשה את זה בבהירות, במילים פשוטות, שהוציאו מדעתם כמה פרשנים באולפנים כאן
שבוע אחרי עליית הדחפורים על עמונה, מאחז הדגל ביו"ש, עלו דחפורים אחרים על מטרופולין הדגל של השמאל: חזון שתי המדינות. הוא נקבר. לא רק נפתלי בנט הוריד אותו השבוע ביגון שאולה, גם נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו. תמיכת הממשל הקודם בחזון המפוקפק הייתה צינור החמצן העיקרי שלו בשנים האחרונות, אחרי כל התאונות הקשות שאירעו לחזון בשטח, ועכשיו הצינור נותק בידי הממשל החדש. אם אפילו האמריקנים כבר לא תומכים בהקמת פלסטין, אין לה תקומה.
טראמפ עם נתניהו על פתרון שתי המדינות (צילום: רויטרס)
אז נכון, טראמפ הביע משאלה לשלום בין ישראל לפלסטינים, ואפילו הביע משאלה מעורפלת להאטת הבנייה בהתנחלויות, אבל היה ברור שהוא לא ייהרג על זה, שהוא לא מבין בזה, ושלא כל־כך אכפת לו ממה שקורה כאן. בשורה התחתונה, וזה כמעט העיקר, הוא נתן אור ירוק לעמדות הימין הישראלי. נשיא ארצות הברית החדש גדע באבחת שידור חי את יישור הקו של העשור האחרון בין הבית הלבן לשמאל הישראלי. הוא עשה זאת בבהירות, במילים פשוטות, שהוציאו מדעתם כמה פרשנים באולפנים כאן. יכולת הכחשת המציאות שלהם שברה אפילו את השיא של מוצאי ליל הבחירות האחרונות. תגובתם ההיסטרית הזכירה את תגובת אבות־אבותינו כשבית המקדש עלה בלהבות. בלי תמיכה נשיאותית, הם מבינים, גם שיעור התמיכה הישראלית בחזון שתי המדינות יצנח בקרוב לממדיו הצנועים משנות השבעים והשמונים.
אגב, אפילו בשנות התשעים של אוסלו חזון פלסטין העצמאית לא היה פה פופולרי במיוחד. קברניטי אוסלו עצמם התכחשו לו. בלבם אולי תמכו בו, אך כלפי חוץ התנערו ממנו. רבין ופרס זכרו היטב מי המציא אותו: אורי אבנרי, סיעת יחיד בכנסת ישראל של ימי מלחמת ששת הימים. אבנרי הישיש אולי זכאי לפרס ישראל בגלל יכולת ההתמדה והסחיפה שלו, אבל את הפרס האמיתי תקבל עכשיו מדינת ישראל כולה בעצם הצלתה מהאסון הכבד של פלסטין עצמאית, אסון ביטחוני ורוחני, סוס טרויאני מודרני בממדים עצומים.
ארצות הברית הסתייגה במשך שנים רבות מהקמת מדינה פלסטינית. בניגוד לרושם הפרשני, הוא לא היה חלק מהחוקה שלה. ג'ורג' בוש הבן אימץ אותו רק אחרי נאום לטרון של אריאל שרון. בנימין נתניהו הגיב אז בהעברת החלטת אנטי־פלסטין במרכז הליכוד. אבל ב־2009 הוא שבר חדות שמאלה ונשא את נאום בר־אילן, שהבהיר כי גם מצודת זאב נפלה בידי אורי אבנרי. ערב הבחירות האחרונות חזר בו, ואמר לאריאל כהנא שמדינה פלסטינית לא תקום בדורנו. השבוע שב ימינה צעד אחד נוסף, ובמסיבת העיתונאים המרתקת עם טראמפ הקפיד שלא להזכיר כלל את פתרון שתי המדינות. הכתבים לחצו, אבל נתניהו לא סיפק את הסחורה.
נפתלי בנט המאושר מיהר להחמיא לו במילים שלא שמענו ממנו כבר הרבה זמן. הוא שיבח את "ראש הממשלה שגילה מנהיגות ותעוזה". ייתכן שכבר בימים הקרובים יתחרט על כך, כשיתברר שהבנייה ביו"ש עדיין לא מתנהלת בקצב שהימין רוצה, אבל בינתיים מותר לימין לשמוח. דבר טוב מאוד קרה שלשום בוושינגטון להתיישבות היהודית ביו"ש. שבוע אחרי טראומת עמונה היא הצליחה להסיר את האיום הגדול ביותר בתולדותיה – מדינת פלסטין.
"שתי מדינות או אחת? מה שהצדדים ירצו", חייך הנשיא טראמפ, וגרם חרון נורא באולפנים כאן. חזון המדינה האחת, החזון הציוני המקורי, מוציא מדעתה את קהילת האיום הדמוגרפי. למרות נתוני הלמ"ס האחרונים על שוויון דרמטי בשיעור הפריון של האם היהודייה והאם הערבייה, היא ממשיכה לשחרר דו"חות קודרים על רגע השוויון הממשמש ובא בין יהודים לערבים בארץ הקטנה הזאת. שמועות עקשניות אומרות שבקרוב תתפרסם תחזית למ"סית מטלטלת במיוחד על המצב הצפוי לנו בעוד חמישים שנה, לשמחת לבם של כל שוחרי חלוקת הארץ.
בשבוע שעבר הזדמן לי לשמוע הרצאה מאלפת של אחד מבכירי הקהילה, אם לא הבכיר ביותר, פרופ' סרג'ו דלה־פרגולה. היא נועדה לעסוק בתופעת ההתפוגגות המואצת של יהודי התפוצות, אבל דלה־פרגולה לא ויתר על ההזדמנות להצגת חזותו המדכדכת על המצב כאן. הוא לעג לבשורה על השוויון בשיעור הפריון, והסביר שמכיוון שהאוכלוסייה היהודית מבוגרת בהרבה מהאוכלוסייה הערבית, הנשים הערביות ממשיכות ללדת יותר ילדים מהנשים היהודיות. רק אם נוותר על כל השטחים, כולל מזרח ירושלים, נוכל להבטיח כאן רוב יהודי נאה גם ב־2030, הסביר דלה־פרגולה. אחרת, הערבים יעקפו אותנו בין הירדן לים כבר ב־2020.
כשהזכרתי לפרופסור דלה־פרגולה את טעויות העבר של החזאים הדמוגרפים, הוא טען בלהט שבדרך כלל הדמוגרפים צדקו, והכחיש את קיומם של ויכוחי עבר עתיקים בין ימין לשמאל על סיכויי עלייתם של מיליון יהודים מברית המועצות. הבטחתי להעביר לו בהזדמנות עותק מתמליל הוויכוחים, אך לא זה העיקר. גם אם נניח שהדמוגרפים מנפקים עכשיו תחזיות מדויקות יותר מבעבר, והרוב היהודי בארץ אכן נמצא בסיכון גדול, חלוקת הארץ לא תפתור את הבעיה. היא תחריף אותה. אילו הצליח ברק אובמה לכפות עלינו הקמת מדינה פלסטינית, היא הייתה קולטת אל קרבה את שוכני מחנות הפליטים במדינות ערב, כי זהו ייעודה המוצהר, ומספר הערבים בין הירדן לים היה רק גדל. אפילו חומה גבוהה במיוחד לא מסוגלת לפתור בעיות כאלו, מפני שדרכן של חומות ליפול יום אחד. גם חומת ברלין נועדה למנוע מצוקה דמוגרפית (של מזרח גרמניה), והיא החזיקה מעמד רק ארבעים שנה. ומה נעשה כשהחומה כאן תיפול? האם נפקיר את עתיד נכדינו למען שעה קלה של קורת רוח דמוגרפית עכשווית?
כשהבעיה הדמוגרפית הונחה על סדר היום הציבורי מיד אחרי מלחמת ששת הימים, הזכיר נתן אלתרמן לכל המודאגים שהתכנון הציוני המקורי לקח בחשבון אפילו בעיה חריפה יותר. הוא כתב ש"אותה 'בעיה דמוגראפית' שנוצרה, כביכול, רק לאחר שחרור הגדה המערבית, אינה חדשה, למעשה, ולא מלחמת־ששת־הימים הצמיחה אותה. עלינו לזכור היטב כי עם הקמת המדינה קיבלנו בעיה זו כעובדה קיימת, שכן בריחת הערבים בתש"ח הייתה בשבילנו בגדר הפתעה ולמעשה היינו מוכנים, עם הכרזת העצמאות, למציאותם של מאות אלפי תושבים ערביים נוספים אף בגבולותיה הקודמים של המדינה. עלינו לזכור כי מראשיתו של הרעיון הציוני, ובמשך כל תקופת ההתנחלות ובניין הארץ, ראינו את סיכויי עתידנו בארץ זו מבוססים לא על יציאת הערבים מתוכה אלא על עלית היהודים אליה" (מעריב, 7.7.67).
חמישים שנה הן די והותר זמן כדי להפנים את המסר האלתרמני. הוא עמיד ומדויק יותר ממורשת רבין. במקום להשקיע בחלוקת הארץ, עדיף להתרכז באתגרי העלייה. קצת הזנחנו אותם בדור האחרון. אם האנגלית המשובחת של ראש הממשלה אינה מספיקה כדי לשכנע את טראמפ להעביר את השגרירות לירושלים, אולי היא תוכל לפחות לטעת במיליוני יהודים אמריקנים את רעיון המעבר לירושלים. עד כמה שמותר להעריך כעת, בעידן טראמפ יהיה להם נוח יותר לחיות כאן מאשר שם.
אקו"ם