צה"ל איבד את העשתונות: חייבים להעניק לאזריה חנינה
הצירוף של 'בצלם', עיתונות השמאל ומערכת המשפט יצר תחושה שפסק הדין הופך את אלאור אזריה לקורבן. מערכת שלמה דחפה את צה"ל למשפטיזציה. נכון יהיה להעניק לו חנינה לקראת יום העצמאות בשנת ה-50 למלחמת ששת הימים, ולשחרר אותו ואותנו מהפלונטר
ביום 24 במארס 2016 ירה החובש הפלוגתי סמל אלאור אזריה במחבל פצוע והרגו. הירי של סמל אזריה במחבל הפצוע התבצע ממרחק של כמה מטרים, כפי שניתן ללמוד מצילומי הסרטון של צלם 'בצלם' שהתמקם לא הרחק מהאירוע. בפסק הדין שניתן ב-4 בינואר השנה, נכתב כי הירי בוצע מטווח קרוב. אך זוהי הגדרה מעורפלת; אזריה לא וידא הריגה מטווח אפס אל ראש המחבל, אלא מטווח של מרחק ביטחון מסוים.היה ברור מלכתחילה, כי ההריגה חייבת להיחקר במסגרת הצבאית, אך לקראת אותו יום חמישי בערב, התרחש הדבר שהפך את הירי למשבר ברמה הפוליטית לאומית. אז שודרו בכל הערוצים ובאינטרנט הצילומים של 'בצלם' מחברון. פרסום הצילום השיג את האפקט האסטרטגי ששום פיגוע חמור ככל שיהיה בתקופת אינתיפאדת הסכינים, לא יכול היה להשיג.
אלאור אזריה: סיכום האירועים (עריכה: עלאא עאקלה)
שר הביטחון משה בוגי יעלון מיהר להגיב: "האירוע הוא חמור ביותר ומנוגד באופן מוחלט לערכי צה"ל ולמוסר הלחימה שלו. אסור לנו לאפשר גם בשעה שהדם רותח אובדן עשתונות שכזה ואובדן שליטה כזה. האירוע הזה יטופל במלוא החומרה... אבוי לנו אם נפעל בניגוד לערכי המוסר והמצפון שלנו".
ראש הממשלה הצטרף תחילה למגיבים ואמר, כי "מה שהתרחש בחברון אינו מייצג את ערכי צה"ל. צה"ל מצפה מחייליו לנהוג בקור רוח ובהתאם להוראות פתיחה באש". דובר צה"ל הבהיר כי "האירוע חמור מאוד והוא נוגד את רוח צה"ל". כמובן, שהמשטרה הצבאית החוקרת נכנסה לפעולה והחייל הושעה.
אך הרושם היה שמי שאיבד את העשתונות בעקבות פרסום הצילומים היו המנהיגים בצמרת המדינה וצה"ל, ובייחוד שר הביטחון. מחר, כשינתן גזר הדין, לא תסתיים הפרשה. אולי תקבל תנופה מחודשת.
לישראל כבר יש ניסיון ארוך עם שימוש במצלמות כנשק פסיכולוגי פוליטי נגד כוחות הביטחון. שום דבר לא מנע משר הביטחון ומצה"ל להודיע בתגובה לסירטון 'בצלם', כי ישראל אינה פועלת לפי צילומים של ארגונים פוליטיים; וכי הם סומכים על המפקדים במקום ועל גופי החקירה של צה"ל שירדו לחקר האמת לגבי אירוע הירי.
קשה להשתחרר מהרושם, שהצמרת הישראלית לקתה בהלם מתוך חשש של מה יגיד העולם כשיראה חייל ישראלי יורה במחבל ערבי פצוע. התחושה היתה שאירוע מצולם מהסוג הזה ינחית על ישראל גינויים מכל הדרגים הבינלאומיים הבכירים ביותר – החל מהאיחוד האירופי דרך מזכ"ל האו"ם ועד הבית הלבן ומחלקת המדינה.
איש מאותם "שגרירי הצביעות", כפי שכינה לפני שנים משה דיין את הדיפלומטים, לא ישנה בפסיק את שיגרת יומו אם באותו שבוע נרצחו מאות ואלפים במדינות ערב או באחד מרחובות ערי אירופה; אם זה טבח המוני באורלנדו תבוא מיד הכחשה של הממשל האמריקני, שמדובר בפיגוע טרור איסלאמיסטי. חייל ישראלי יורה במחבל פצוע – זה יותר ממה שהדעת והמצפון מסוגלים לשאת, ולכן קברניטי ישראל הגיבו כמתוך הלם. ולכן ארגוני 'בצלם' ושוברים שתיקה' מנצלים את הישראלופוביה הבסיסית בעולם ומקיזים דם מהפצע.
אך ההצלחה של אותו ארגון זכויות אדם אנטי-ישראלי הפכה לפיגוע מתגלגל. מעבר למקרה הפרטי של החייל אלאור אזריה, החל להיפתח קרע בין הצמרת המדינית לבין צמרת צה"ל. חלקים בציבור לא היו מוכנים לקבל את התגובה המוגזמת של שר הביטחון ושל צה"ל וחשו שלחייל נגרם עוול, גם אם הוא היה חייב להיחקר ולהיענש במסגרת הצבא. למחרת האירוע בחברון, כבר פורסמו בכל הערוצים צילומיו של סמל אזריה כשהוא מובל כבול באזיקים למעצר; מהפרקליטות הצבאית נמסר שנשקלת העמדתו לדין על רצח. למרות שההתבטאות הזאת, כפי שפורסמה בתקשורת לא היתה מדויקת, היא קוממה אנשים רבים.
שר הביטחון יעלון המשיך משום מה את הקו הלעומתי שלו; בהופעה בכנסת המשיך בהתקפה על החייל: "הוא חייל שסרח ולא גיבור". אחר כך המשיך: "מה אתם רוצים, צבא שמתבהם?" מנגד חלקים גדולים בציבור ראו את הירי בהקשר של פעילות צה"ל בסביבה רגישה, ולקחו בחשבון את האפשרות שהחייל שגה קשות בשיקוליו ולכן ראוי שייענש, אבל הוא איננו פושע פלילי. השר נפתלי בנט הוביל את הקו הזה: "איזה סיכוי יש לחקירת אמת? אחרי שכל מדינת ישראל קובעת שהחייל פשע".
יעלון לא הרפה וניסה לבדל עצמו מראש הממשלה ושרי הימין. לאחר הגשת כתב האישום, סמוך לפסח, שוב תקף יעלון: "אנחנו לא דאעש... אלה שהתנפלו על בית המשפט הם ראשי כנופיות".
כעבור כשבועיים, בטקס ערב יום השואה במכון 'משואה' בתל יצחק, נתן סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן, את ההקשר ההיסטורי המעוות שלו כשהשווה בין תהליכים שהתרחשו בגרמניה בשנות ה-30 של המאה שעברה לבין סימנים מעידים במקומותינו. "אין פשוט יותר מלשנוא את הזר, מלעורר חרדות, מהתבהמות, מהתקרנפות, ומהתחסדות", הוא אמר. "השואה חייבת להוביל אותנו להרהורים רבים כיצד אנו נוהגים כאן ועכשיו". גם אנשים שהם ממתנגדי השלטון בישראל סברו שהאלוף שגה קשות בהתבטאותו.
אך נראה שנקודת המפנה בפיגוע המתגלגל של סירטון 'בצלם' היתה ב-18 במאי, כאשר ראש הממשלה פעל במהירות כדי לערוך שינוי דרסטי בהרכב ממשלתו; הוא הגיע להסכם עם אביגדור ליברמן, שיצטרף לקואליציה בתפקיד שר הביטחון ואילץ את משה בוגי יעלון להתפטר מתפקידו. הוא הציע לו להישאר בממשלה כשר החוץ.
'הארץ' תיאר את חילופי השרים וכניסת ליברמן לתפקיד שר הביטחון כ"תקיעת סכין בגבו של שר הביטחון המכהן". הפרשנים ראו במינוי ליברמן "מינוי לעומתי" לצה"ל. ליברמן הושבע בכנסת ב-30 במאי והוגדר בשמאל כ"שר פשיסטי קלסי". למחרת התראיין ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי באל ג'זירה דווקא, והודיע כי זוהי תחילת הספירה לאחור של שלטון נתניהו. בינתיים, אחרי קרוב לשנה בתפקיד, מתברר שליברמן שולט במצב וממלא את תפקידו היטב, שוב בניגוד לתחזיות של פרשני תקשורת ובכירי הביטחון.
ב-4 בינואר השנה הרשיע בית הדין הצבאי את סמל אזריה בהריגה. הנימוק העיקרי היה בקביעה של השופטים כי "הוא לא ירה מתוך תחושת סכנה"; "הוא סבר שלמחבל מגיע למות". למעשה, ההפתעה של כל אלה שעקבו אחרי מהלך המשפט בשנה האחרונה הייתה שבית הדין דחה באופן גורף וטוטלי את טיעוני ההגנה; הייתה גם תחושה שפרקליטיו של אזריה לא שירתו את עניינו של החייל על הצד הטוב ביותר. אך בכל מקרה, אי ההתחשבות הגורף מצד השופטים בנסיבות שבהן בוצע הירי, תוך יחוס לחייל קרבי מניעים פליליים, היתה מקוממת.
הכרעת הדין לא פתרה את התסבוכת החברתית, שנוצרה בעקבות פרשת הירי בחברון. התחזקה התחושה, שפסק הדין נשען יותר מדי על ערכים ופחות מדי על החוק ועל המצב הצבאי הבסיסי בזירות של אירועי טרור. לאורך השנה, נוצרה התחושה שאזריה הוא לא מקרה פרטי, אלא חייל פשוט, שמוצאו המזרחי ודעותיו הימניות, מייצגות חתך חברתי מסוים. קשה היה להשתחרר מהרושם שהוא נדרס על ידי מערכת שנשלטת על ידי מה שמכונה בישראל "האליטה הישנה". מן המפורסמות היא, שחייל באזורים קרביים אינו יכול להסתובב עם עורך דין צמוד או עם תרמיל מלא בספרי חוק ומשפט. והוא נקלע למצבים מאוד רגישים וגבוליים. הצירוף של ארגון 'בצלם', צמרת הביטחון, יחד עם עתונות השמאל ומערכת המשפט יצר תחושה שפסק הדין הופך את אלאור אזריה לקורבן.
את תחושת אי הנוחות מפסק הדין ביטאה דווקא הפרופסור רות גביזון, שגם לגביה חשב בזמנו נשיא בית המשפט העליון שהיא לא עשויה מהחומר הנכון; "יש לה אג'נדה", אמר אהרן ברק. כעבור כחודש ממתן הכרעת הדין היא הגיבה בחומרה: "הכרעת הדין נראית לי נקודה בתהליך שלא נשלם ואולי אף לא קרוב לסיומו. הכרעת הדין יכלה להיות נקודת הרגעה. בינתיים היא נראית כיוצרת את האפקט ההפוך, דווקא מפני שהיא כה ברורה וחדה".
"החייל, משפחתו, ובעיקר תומכיו קיבלו דחייה גורפת, שיטתית, ועקבית מאוד של כל מה שטענו לו וציפו לו", המשיכה גביזון. "נראה כי (הכרעת הדין) מקוממת יותר... הפרשה הזאת אכן מטלטלת, ויש עניין לחברה ולמדינה להביא אותה לסיום מהיר כדי להתמודד איתה בנחת. אבל לדעתי הסיום הזה לא נכון שיהיה בתמיכה גורפת במערכות – ובהתמקדות של המשפט בהרשעתו של החייל אלאור אזריה..." גביזון עמדה על כך, שהופר האיזון בין "עמידה על אחריות אישית של לוחמים לבין קבלת אחריות מערכתית לתנאים בהם הם פועלים ולטיב ההליך שננקט כאשר הם שוגים".
אין ספק שמערכת שלמה דחפה את צה"ל לכיוון של משפטיזציה. יש דריכות לגבי חומרת העונש שינתן מחר. בין מבקרי מערכת המשפט הצבאית והאזרחית יש שהיו רוצים לראות את ההליך מתגלגל לערעור כדי לטלטל את המערכת. זאת שגיאה. יהיה אשר יהיה העונש – שלוש שנות מאסר ומעלה – הדבר הנכון הוא: להעניק בעוד כחודשיים, לקראת יום העצמאות בשנת ה-50 למלחמת ששת הימים, חנינה לאלאור אזריה ולשחרר אותו ואת החברה הישראלית מהפלונטר הצבאי-משפטי-חברתי הזה.
אקו"ם