ראשי » חדשות » דעות

רוצח אומר שהוא חתול ואנחנו מקבלים את זה?

ברור שיש פושעים שבאמת סובלים ממחלת נפש, תמיד היו. אבל בואו לא נמחק את האחריות האישית, זו שתפקידה להבדיל בין טוב ורע

"אני חתול", הצהיר בקור רוח בפני המצלמות נדב סלע, שהרג במושבה מגדל את אשתו וילדיו. ייתכן שזהו קו ההגנה המשפטי שלו, שהרי לחתולים, וגם לאנשים הסבורים שהם חתולים, אין אחריות פלילית. נקודת חולשה מסוימת בטיעון היא העובדה שאנשים שבאמת חושבים שהם חתולים אינם אומרים "אני חתול" אלא "מיאו". אני מניח שהפסיכיאטרים מטעם ההגנה כבר יסבירו את זה.

ברור שיש אנשים שבאמת סובלים מפסיכוזה, ואינם אחראים למעשיהם. אך נדמה לי שאנחנו נדיבים מדי בייחוס המעמד הזה לפושעים. אין לי הכלים לבדוק האם החשש שלי נכון בנוגע לשופטים ולפסקי דינם, אך הוא ודאי נכון בנוגע לשיח התקשורתי. הנטייה המיידית שלנו היא להדביק הפרעה נפשית לכל אדם שביצע פשע נורא. אם רצחה ושרפה את ילדיה? בטח דיכאון אחרי לידה. איש חלש רצח במפתיע אדם אחר? בטח הוא סבל מפוסט־טראומה.

"אני חתול": הוארך מעצרו של נדב סלע (עופר פריימן)
 

למה אנחנו בורחים שוב ושוב אל המקום הזה, אל ההנחה המיידית שלא מדובר בפשע מרושע אלא במחלת נפש? ראשית, משום שקשה לנו כבני אדם לעמוד מול רוע. קשה לנו לקבל את העובדה שאיש ואישה יכולים להרוג, לפעמים את הקרובים להם ביותר, מתוך רוע ואנוכיות. מחלת נפש חוסכת לנו את הצורך לעמוד מול הזוועה הזו. רוע הוא גיהנום, אך מחלה היא בסך הכול מחלה; בטח אפשר לקחת כדור וזה יעבור.

אבל יש כאן הרבה מעבר לפחד האישי שלנו מהרוע. החברה המערבית עברה תהליך ממושך של פסיכולוגיזציה. אנחנו כבר לא שופטים את מעשיהם של בני אדם כנובעים מהכרעה מוסרית חופשית, אלא כתוצר של דחפים פסיכולוגיים וסוציולוגיים. במהלך המאה העשרים הופרכו רבות מהתיאוריות הפסיכולוגיות הסוחפות והמקיפות שניסחו חלוצי התחום, והתברר לנו שנפש האדם הרבה יותר מורכבת ממה שחשבו פרויד ותלמידיו.
 
ישעיהו ליבוביץ, חריף כדרכו, אמר שהמיתולוגיה של פרויד אינה מדעית יותר מאשר המיתולוגיה של הומרוס. ועדיין, בתרבות הפופולרית נימוקים פסיכולוגיים מעורפלים משמשים כמטבע עובר לסוחר, כנימוק הסופי לכל פעולה, כפטור מקיף מאחריות אישית. "אני מצטערת על האיחור, יש לי איזה תסביך עם מסגרות", "סליחה שאני עוזב אותך ככה במסרון, אבל יש לי פחד ממחויבות". שום דבר לא טוב, שום דבר לא רע, הכול תוצר של כוחות אנונימיים בלתי נשלטים. טוב ורע אמיתיים אפשר למצוא היום רק בספרי הארי פוטר, וזהו אחד מסודות ההצלחה של הסדרה הזו.

התרבות הפוסט־מודרנית תופסת אותנו בתנועת מלקחיים. מצד אחד, היא מנסה לרסק כל מסגרת חברתית בשם חופש הפרט. צריך לפרק את הקהילה כי היא מְמַשטרת, ואת המשפחה כי היא דכאנית. בבית הספר אסור למורים לחנך, אלא רק לספק לילדים סביבה תומכת, שבה יצמחו מעצמם. הכול בשם חירותו של היחיד.
 
מצד שני, הפוסט־מודרניזם מפרק גם את היחיד הזה עצמו. אין לאדם בחירה חופשית אמיתית, והוא רק צרור של דחפים, יצרים ומניפולציות חברתיות. אם נטפס להר הקדוש של האינדיבידואליזם נמצא שבפסגתו, במקום שפעם עמד פסלו הגאה של פרומתאוס, נמצאת היום רק ערימת אשפה. אחרי שהחברה פינתה כל כך הרבה מקום ליחיד החופשי - הרבה יותר מקום ממה שהוא באמת צריך - היא נחפזה להקטין את המשמעות של בחירותיו. הכול פסיכולוגיה, הכול דחפים ויצרים והתניות חברתיות. מצד אחד, מעצימים את הסגידה ליחיד האינדיבידואל ההולך בדרכו־שלו; מצד שני, מלמדים אותנו שהיחיד הזה הוא גמד חלש ומבועת, שאינו אחראי למעשיו.

ברור שיש פושעים שבאמת סובלים ממחלת נפש, ובאמת אינם אחראים למעשיהם. תמיד היו. השאלה היא מהי ברירת המחדל הפרשנית שלנו. כשאנחנו עומדים מול פשע מזעזע, הנטייה שלנו היום היא לקטלג אותו כתוצר של מחלת נפש. בכך אנחנו נוטלים חלק במהלך התרבותי הנורא של מחיקת האחריות האישית. צריך לזכור שאפילו חולי נפש אינם פועלים בחלל ריק שיוצרת מחלתם. גם הם מושפעים לעתים מהנחות היסוד של החברה המקיפה אותם. גם למענם אנו חייבים לסמן גבולות מוסריים ברורים, מה מותר ומה אסור.

כשאנחנו שומעים על פשע מזוויע, התגובה המיידית צריכה להיות שיפוט מוסרי: זה רע, זה תועבה, זהו חטא. אם סנגוריו של הפושע טוענים שלא היה אחראי למעשיו - יתכבדו ויוכיחו זאת. עד אז, לא נוותר על השפה המוסרית שלנו. כי מי שלא רואה רוע לא רואה גם טוב, וכשאין שחור אין גם לבן, ואז כולנו טובעים עד לזרא בערפל אפור של אנוכיות תינוקית ואדישה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

חיים נבון

רב קהילת השמשוני במודיעין, מלמד תורה במוסדות שונים, סופר ופובליציסט

לכל הטורים של חיים נבון