מקדשים את החיים: גזר הדין של אזריה שולי
החלטת השופטים להוריד את אזריה לדרגת טוראי מלמדת שסולם הדרגות הוא גם סולם הערכים של צה"ל. גם הפוליטיקאים שלנו זקוקים לעמוד שדרה מוסרי ברור
הכרעת הדין במשפט אלאור אזריה היא החשובה והעקרונית למדינה ולצבא, ולא גזר הדין. גזר הדין חשוב בעיקר לחייל, לבני משפחתו ולחבריו. הכרעת הדין שהרשיעה אותו בהריגה היא המסר הלאומי והמוסרי, ואותו צריך ללמד ולשנן בצה"ל ובמדינה. גזר הדין הוא שולי בתוך האירוע הגדול, ולא חשוב כל כך אם אזריה קיבל חודש יותר או חודש פחות, או שיקצרו לו שליש והוא ילך הביתה.
האירוע בחברון גדול בכמה מידות ממי שחולל אותו. אזריה הוא חייל שנקלע שלא בטובתו לזירה קשה ומורכבת, בלי כלים וכישורים הנחוצים להתמודדות עמה. הוא ירה במחבל גוסס והרים מדינה שלמה לדיון חשוב ומורכב לא פחות על מהות הדמוקרטיה, על רוח צה"ל ועל הקוד האתי של החיילים. אזריה זז עכשיו הצדה והולך לכלא. בבית הדין הצבאי עוד הספיקו בני משפחתו לשיר את התקווה וקראו "יאללה בית"ר". בחוץ הפגינו שוב אנשי 'לה פמיליה' ופעילי ימין אחרים. אמו של אלאור, שעוד לפני כל הסיפור התבטאה בקיצוניות נגד ערבים, נשבעה שתחזיר את הבן שלה הביתה, והפרקליט יורם שפטל כינה בלי בושה את התביעה הצבאית צמאת דם, ואולי העיד יותר על עצמו.
אבל הכרעת הדין ברורה. הצבא בישראל בנוי על נורמות מוסריות, ובזה כוחו האמיתי. כל ערעור על דפוסי פעולה, כל התנהגות בהמית, כל חריגה מפרופורציה, כל התלהמות - מחלישים את הצבא. לא בכדי קמו מיד גיבורי ישראל האמיתיים, שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט, והקימו קול זעקה נגד המעשה הנלוז של אזריה. הם ידעו שהחייל מטמא את טוהר הנשק, ושבקצב הזה עוד נידרדר לדרכי ההתנהגות של דאעש. גם ראש הממשלה נתניהו, בוגר סיירת מטכ"ל, הבין מיד את חומרת המעשה לפני שביצע סיבוב פרסה מפואר והתייצב לצד החייל היורה משום שזכה לתמיכת ההמונים.
שנה וחצי מאסר בפועל לאלאור אזריה (רויטרס)
נתניהו הוא פופוליסט מצטיין, והוא יודע לאן הרוח נושבת בעם. האיש ברחוב ובמקום העבודה, החייל בשטח והתלמיד בבית הספר, אינם מבינים עד לרגע זה מדוע מחבל שבא לרצוח חיילים לא צריך למות במקום; מדוע החייל אזריה הוא בעצם פחדן ושקרן, כפי שהתברר בגזר הדין, ולא אמיץ ועז רוח? למה המשפחה שלו צריכה לעבור את מסע הייסורים הזה? חיילים שביקרו השבוע בהר הרצל שמעו עובר אורח צועק בשבחי החייל אזריה והריעו לו. הם הזדהו איתו, אבל האם הם יחששו עתה להילחם במחבלים כדי לא להיכנס לכלא?
זהו האתגר האדיר של מפקדי צה"ל בימים אלה: לצאת נגד הנחשול הזה. להסביר באורך רוח שלפני הכול אנחנו בני אנוש שמקדשים חיים. ללמד את החיילים להבחין בין מעשי גבורה למעשים שפלים, ולהבדיל בינינו ובין אויבינו. אזריה היה זוכה לצל"ש הרמטכ"ל אילו היה מסתער על מחבל חמוש ברובה או סכין ומחסל אותו, ולא יורה בו בדם קר בעודו מוטל על הקרקע. זה כל ההבדל. בית הדין העמיד את הדברים באור הנכון ושמר על ערכיו של הצבא ועל כבודו, וכך גם על מעמדו ועוצמתו. החלטת השופטים להוריד את אזריה לדרגת טוראי מלמדת שסולם הדרגות הוא גם סולם הערכים של צבא ההגנה לישראל. אני יודע שרוב הציבור לא חושב כמוני, אבל אני גאה בהם.
לשר הביטחון אביגדור ליברמן יש סולם ערכים משתנה משל עצמו. ליברמן מטפס בכל פעם על דעה אחרת, תלוי באיזו עמדה הוא נמצא ועל איזה שלב הוא עומד. פעם הוא ימין קיצוני ותוקף את נתניהו על מחדלי הביטחון שלו, ופעם הוא יונת שלום ומטיף לפתרון שתי המדינות; פעם הוא מבטיח לחסל את הנייה בתוך 48 שעות, ופעם הוא מצהיר שאין שום כוונה ליזום הרפתקה בדרום או בצפון; פעם הוא יושב בבית הדין במשפט אזריה ותוקף את התביעה, ופעם הוא מבקש לכבד את מערכת השיפוט הצבאית.
בנושא אחד אין סיכוי למצוא שינוי אצל ליברמן: היחס לנורמות ציבוריות תקינות. ההברקה האחרונה של שר הביטחון שלנו היא כזו: אם יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה, הוא לא חייב להתפטר. במילים אחרות: ראוי שנתניהו ינהל את מאבקו המשפטי מתוך לשכת ראש הממשלה, ייפגש שם עם עורכי הדין כדי לדון על ענייני סיגרים ושמפניות במשך שעות וימים, יכין עמם את ההגנה המשפטית ויצא משם לדיונים בבתי המשפט. והכול בד בבד עם מילוי תפקידו התובעני כראש הממשלה. נהדר.
ליברמן הוא תקלה פוליטית ונזק ניכר למדינה ולחברה. קרוב ל־17 שנים הוא ישב על הכוונות של רשויות החוק, וניצל בעור שיניו בתיק זוטר ומיותר שעליו נשפט בבית משפט השלום בירושלים. את התיקים הכבדים סגר לו היועץ המשפטי הקודם יהודה וינשטיין. "אני מרגיש שהוא בורח לי מבין הידיים", אמר וינשטיין. מי שרוצה ללמוד על פרשות חברות הקש שהקים ליברמן לאורך השנים ואיך ולאן התגלגל תיק השוחד שבו נחשד, מוזמן לעיין בספרה של עו"ד אביה אלף, ראש המחלקה הכלכלית בפרקליטות שטיפלה בפרשה. לחלופין הוא יכול לקרוא את טיוטת כתב האישום שמוסמס, או לעקוב אחרי הראיונות של המעורבים והמאמרים של הפרשנים המשפטיים בכירים על תיקי ליברמן השונים.
גם מתיק ישראל ביתנו אפשר לקבל מושג על דפוסי הפעולה של ראשי מפלגתו של ליברמן. התחקיר המצוין ששודר בתוכנית 'המקור' בערוץ 10 השבוע חשף שוב מערכת מושחתת שניהלו האנשים הקרובים ביותר לליברמן בשנים האחרונות, בהם סגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום ודאוד גודובסקי, שהיה מנכ"ל ישראל ביתנו.
"כתבי החשדות בפרשת ישראל ביתנו", כתב בזמנו גידי וייץ, התחקירן החשוב בארץ, "משרטטים מבנה ודרך פעולה של ארגון פשיעה שפעל בתוך מסדרונות השלטון. הדלק שהזין אותו היה עשרות המיליונים שחילקה ממשלת נתניהו השלישית. הכספים הקואליציוניים שימשו לפי החשד את צמרת ישראל ביתנו להתעשרות אישית ולהעשרת המפלגה, תוך שימוש בשיטות של מאפיית צווארון לבן: רמייה, סחיטה, ניצול, הסתרה ושיבוש ראיות".
ליברמן טען בשעתו: "אין תיק ישראל ביתנו. יש תיק 433". מעניין מה יש לו לומר אחרי שמתפרסמים חומרי החקירה וההקלטות שבהם הבכירים במפלגתו והחברים הכי טובים שלו - שמקפידים לקרוא לו "הבוס" - הופכים לכאורה את אוצר המדינה לכספומט אישי אחרי שהם מסבכים ראש עמותה שוחר טוב בנגב, מעבירים לו תקציבים וחותכים לעצמם קופונים ביד רחבה. סביר להניח שליברמן לא יאמר מילה על הביזיון הזה, או שיתחכם ויגיד שמדובר בכלל באירועים שהתרחשו בליכטנשטיין.
קצת קשה להאמין איך החקירות במח"ש על האירועים באום אל־חיראן מסובבות את כולם לכיוון חדש. פוליטיקאים, קציני משטרה, אנשי מג"ב בשטח, חברי כנסת יהודים וערבים, ראשי המגזר הבדואי, בני המשפחה של יעקוב אל־קיעאן ועוד רבים אחרים שהיו מעורבים בדרמה הגדולה מסתדרים עכשיו לפי קווי המציאות החדשה שנחשפת במח"ש, כל אחד בטוח או חרד מחדש לעצמו, לשמו ולעתידו.
הגיבורים של הלילה הקשה ההוא מתגלים כפזיזים, המנהיגים הנחרצים נהפכים לזהירים ומהססים, הבדואים שהוגדרו אנשי דאעש נעשים "בני המגזר היקר", והמאשימים הגדולים הופכים למתנצלים. רק הטרגדיה לא תשתנה. הגרסאות המתהפכות יצילו אולי כמה אנשים, אבל השוטר ארז לוי וגם יעקוב אל־קיעאן מתו לשווא, בגלל שרשרת טעויות ויד קלה על ההדק.
אקו"ם