נאור השיבה לבית המשפט את האמון הציבורי
הנשיאה נאור הפגינה מנהיגות והבינה שלמען אמון הציבור יש לגוון את בית המשפט, והשרה שקד עשתה חריש עומק יסודי והוכיחה יכולת פוליטית מרשימה. המינויים לעליון הם בשורה למחנה השמרני
את הטור הזה חייבים לפתוח במילה טובה לנשיאה מרים נאור. בימים האחרונים שררה אווירת נכאים במסדרון שבין לשכות השופטים בבית המשפט העליון. בעוד נאור נטתה להסכים עם הרשימה שסוכמה עם שקד ונציגי לשכת עורכי הדין, זו שנבחרה שלשום בסופו של ערב ארוך ומורט עצבים, דווקא אסתר חיות - זו שעתידה להחליף את נאור על כיסא הנשיאה בקיץ - התנגדה לו בחריפות.
מינוי ארבעה שופטים חדשים בביהמ"ש העליון (צילום: רויטרס)
זוהי תבוסה, התריעה חיות שוב ושוב, ודחקה בנשיאה לעלות על בריקדות ולטרפד את מינוי השופטים. היא הייתה מוכנה להסתכן בפעולת תגמול נוסח ביטול חוק סער, רק כדי שהשופטים לא ייתפסו כמי שנכנעו ללא תנאי. אפשר להבין אותה. אף אחד מהמועמדים הקלאסיים של המחנה הליברלי־שמאלני לא היה כלול בדיל. לא נאווה בן־אור, לא רות רונן, לא רון סוקול ולא אחרים. אהרן ברק בטח מתהפך בלשכתו שבבינתחומי.
אבל בחינת האירועים הללו במשקפי ימין־שמאל חוטאת למציאות. האמת היא שנאור הפגינה כאן מנהיגות מעוררת הערכה, וחשוב לומר זאת: נשיאת בית המשפט הבינה ש'קול המון כקול ש־די', שאי אפשר להתעלם לאורך זמן מרחשי הציבור, ושמוטלת עליה חובה מוסרית לתמוך ברשימה שתגוון את הרכב בית המשפט ותשיב לו את האמון הציבורי שהוא זקוק לו כמו אוויר לנשימה. המינויים שעליהם חתמה אינם כתב כניעה, אלא צעד בונה אמון חשוב וחיוני.
קשה לתאר איזו עבודת נמלים מפרכת השקיעו חברי הוועדה לבחירת שופטים לקראת הישיבה הגורלית שלשום. בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, אנשי השרה שקד לא התעניינו אם על ראש המועמד יש כיפה או אין, וגם לא בזיקה הפוליטית המשוערת שלו. אמת המידה המרכזית להערכת המועמדים הייתה המקצוענות והשמרנות המשפטית.
קחו למשל את פרופ' חיים זנדברג. מדובר במשפטן משכמו ומעלה, שקיבל המלצות לוהטות ממשפטנים רבים. זנדברג הוא מקצוען ציוני ומחויב, שחווֹת הדעת המשפטיות שלו עמדו בבסיסן של חלק מהמלצות דו"ח השופט לוי. הספר שהוציא לפני כחודש נכלל בסדרה היוקרתית על חוקי היסוד שהוציאה הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, לצד מחברים בעלי שיעור קומה כמו אהרן ברק.
כששמו עלה כאופציה רצינית, נציג מטעם הוועדה נשלח לתהות על קנקנו והוא ערך עליו דוקטורט שלם. בין השאר התברר שזנדברג מציע להשוות את מעמדו של חוק יסוד 'מקרקעי ישראל' למעמדם של חוקי יסוד אחרים, הכוללים את 'פסקת ההגבלה'. פסקת ההגבלה היא סעיף שמאפשר לבית המשפט העליון לבטל חוקים שסותרים את חוק היסוד, אם אינם "מידתיים" או "עולים בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
הסעיף הזה קיים בחוקי יסוד כמו 'חופש העיסוק' ו'כבוד האדם וחירותו', אך לא בחוק יסוד 'מקרקעי ישראל'. ההצעה לפרש את החוק כאילו חוקקה בו פסקת ההגבלה היא אקטיביזם מובהק, אלא שהאקטיביזם שנחשף פה הוא 'אקטיביזם ימני', אם יכול להיות בכלל מושג כזה, שכן הוא נועד לשמור על קרקעות הלאום. למרות זאת, זה הספיק כדי לפסול את זנדברג מלכהן בעליון. מחנה שקד רצה לראות שופטים שמרנים ולא אקטיביסטים, נקודה.
שני מתחים מרכזיים ליוו את המגעים בין המחנות: מינוי השופט יוסף אלרון, וזהות השופטת. אלרון, נשיא המחוזי בחיפה, היה המועמד המוביל של לשכת עורכי הדין ושל השר משה כחלון, תושב חיפה אף הוא. אלרון נחשב שמרן ונתפס כאופוזיציה למילייה של רחביה. השופטים בוועדה התנגדו למינויו בחריפות בטענה שהוא 'לא קורץ מהחומר' שממנו עשויים שופטי עליון.
הם חזרו שוב ושוב על הטענה שהוא לא 'תלמיד חכם' ולא עילוי משפטי, ושפסקי הדין שלו כתובים ברמה נמוכה. אלא שהנימוקים הללו היו כסות דקיקה לסיבה האמיתית והיא היריבות הפוליטית, שלא לומר העוינות האישית כלפיו, על רקע סכסוך שנתגלע בבית המשפט המחוזי בחיפה. בבית המשפט הצפוני נוצרו שני מחנות, האחד בראשות אלרון והשני בראשות הנשיאה הקודמת בלהה גילאור. גילאור, ידידתה הקרובה של אסתר חיות, גייסה את חברתה להתנגדות למינויו של אלרון.
כדי לטרפד את מינויו של אלרון הודיעו השופטים כי הם מתנגדים למינויו של פרופ' גידי ספיר שעלה בתחילה כמועמד של שקד, ובהמשך התנגדו גם למועמדותו של כונס הנכסים הרשמי פרופ' דוד האן. בסופו של יום מונה האן למחוזי, ושופט המחוזי דוד מינץ, תושב דולב, מונה לעליון. עבור האן זו כנראה איננה התחנה האחרונה, והצפי הוא ששמו ישוב לרשימת המועמדים לעליון בעתיד.
בנוגע למינץ, שופטים המכירים את האיש גמרו עליו את ההלל וטענו שהוא 'שתי דרגות מעל כל המועמדים האחרים'. לטענת משפטנים בכירים, מינץ הוא המינוי המתאים הן מבחינת מזגו השיפוטי, הן בשל כישוריו החברתיים ויכולתו להגיע להבנות עם שופטים אחרים, הן מצד איכויותיו המקצועיות, הן מבחינת הקו השמרני העקבי שהוא מוביל בפסיקה.
תיקי ערעורים מנהליים הם אולי המוסד הדומה ביותר לבג"ץ שישנו בבית המשפט המחוזי. עורכת דין בפרקליטות שמייצגת את המדינה מול מינץ בתיקים כאלו מספרת כי "מהופעותיי הרבות, מינץ הוא שופט יעיל, מבין דקויות, יודע לדלות את העיקר באופן מהיר ובהיר, לא מתפשר ולא מפחד מהצדדים לטוב ולרע.
אחת הדרכים הטובות לבחון שמרנות ונטייה ימינה אצל שופטים שלא עוסקים בבג"צים כי הם לא בעליון, היא באמצעות עתירות מנהל אוכלוסין. מינץ ידוע בשמרנות שלו, בעמידתו על שמירת גבולות ההחלטה המנהלית ובמיעוט התערבויות. לכן, כשהוא מתערב או יוצא נגד החלטת הרשות זה לרוב מוצדק ומתקבל על ידי המדינה באופן שקול, יותר מאשר כשזה מגיע משופטים אחרים שלרוב מביעים עמדה נגד עמדת הרשויות בתיקים מסוג זה".
ההערכות הן שמינץ יהיה שחקן חיזוק משמעותי למחנה השמרני בבית המשפט העליון הן בסוגיות חוקתיות, הן בתחום ההגנה על ארץ ישראל, הן בנושאים ביטחוניים והן בשמירה על הססטוס־קוו ביחסי דת ומדינה.
בגזרת הכיסא הנשי, נאור ביקשה למנות את נאווה בן־אור או את רות רונן, שתיהן סדין אדום בעיני הימין. הנוהג שהנחיל פרופ' יעקב נאמן ז"ל היה "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". הוא היה מוכן לבלוע מועמד רדיקלי של השופטים, תמורת מועמד שמרן שלו. שקד הבינה שהנזק שיוצר לאורך זמן שופט אולטרה־ליברלי הוא כה גדול, עד שאי אפשר להתפשר בסוגיה הזו, ולכן לא הסכימה בשום אופן למינוי בן־אור ורונן. נאור קיבלה לבסוף את המלצתה של שקד למנות את השופטת יעל וילנר.
וילנר, אישה דתייה החובשת כיסוי ראש, היא שופטת מוערכת. היא נכדתו של הרב יצחק אריאלי, מתלמידי הראי"ה קוק זצ"ל והמשגיח של ישיבת 'מרכז הרב', ובתו של הפרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת בר־אילן נחום אריאלי. ילדיה לומדים בישיבה הגבוהה באיתמר. בעבר מתחתי כאן ביקורת על פסק דין שפרסמה בנושאי מזונות ילדים במקרה של משמורת משותפת, אולם בדיקה מעמיקה שערכו נציגי הוועדה לבחירת שופטים גילתה כי פסק דין זה הוא חריג ואיננו מייצג את גישתה בנוגע לפתרון סכסוכים בין בני זוג. ההערכה היא שגם וילנר תתרום תרומה משמעותית לחיזוק המחנה השמרני בעליון.
על השופט ג'ורג' קרא, ערבי נוצרי תושב יפו ופליליסט מובהק, לא היו ויכוחים. קרא יושב בראש הרכב הדן בפשעים חמורים בבית המשפט המחוזי בתל־אביב, והוא שהכניס את הנשיא לשעבר משה קצב לכלא.
אחרונה חביבה איילת שקד, שמקבלת פה קרדיט ענק ובצדק. אלו לא רק ההישגים בשורה התחתונה והיכולת הפוליטית המרשימה שהוכיחה שרת המשפטים, אלא גם חריש־העומק היסודי שנעשה בלשכתה לפני הקלעים ומאחוריהם. צוות שקד לא השאיר אבן אחת על מקומה, והשקיע מאמצי תחקיר משמעותיים מאוד כדי לוודא שייבחרו השופטים הטובים ביותר. התוצאות ניכרות.
אקו"ם