כשרופאים חושבים שהסכמה לטיפול היא שולית
גם כיום, שנות דור אחרי שזכויות החולה עוגנו בחוק יש רופאים שמחזירים אותנו לימי הביניים. יש להוקיע רופאים המחזיקים בעמדה שמקטינה את זכות החולה להסכים או לסרב מדעת לטיפול רפואי
מערכת היחסים שבין מערכת הבריאות למערכת משפט מעולם לא הייתה נינוחה. רופאים רבים אינם מחבבים את מה שהם מכנים 'התערבות שיפוטית בעניינים רפואיים'. את עורכי הדין שמגישים נגדם תביעות ברשלנות רפואית (כמוני), הם אוהבים אפילו פחות.יש לכך סיבה; הרי הרפואה היא מעשה אלוהים, התערבות בבריאה והם, הרופאים, שליחיו. (סליחה על הציניות) למרות זאת, בתי המשפט לא התרשמו עמוקות מההתנגדות ארוכת השנים מהתערבות במעשה הרפואה, וכפי שנבחן כל מקצוע בחינה משפטית, נבחן גם מקצוע הרפואה, ולא אחת נקבע שגם רופאים מתרשלים בעבודתם. מעבר לקביעות בדבר רשלנות רפואית "קלאסית" (של ביצוע פעולה רפואית שלא על פי פרקטיקה רפואית מקובלת), דיני המשפט הרפואי התבססו בעשרות השנים האחרונות כך שלחולים יש גם זכויות.
בחזרה לימי הביניים?
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק
זכות האדם על גופו אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1948. זכות החולה על גופו התבססה ברבות השנים גם בפסיקת בתי המשפט. בישראל, נקבע כבר בשנות ה-60 שרופא לא יכול לטפל באדם ללא קבלת הסכמתו לאחר שהסביר לו את הסיכונים, הסיכויים, היתרונות והחסרונות שבטיפול המוצע. אדגיש; הצעה לקבל טיפול היא רק הצעה ואין לרופא זכות לחייב חולה לקבלה (למעט מקרים חריגים). מדהים ככל שזה יהיה, לחולה יש זכות לסרב להצעת הרופא. חוק זכויות החולה עיגן בשנת 1996 את הזכות הזו כזכות יסודית ובסיסית, יש שיאמרו חוקתית, וקבע את הדברים מפורשות עלי ספר החוקים.
כאמור הזכות לקבל הסברים בטרם מתן הסכמה לטיפול, מבוססת על זכות האדם על גופו, על היותו בן חורין, על הזכות לאוטונומיה של הפרט לקבל החלטות ולכתוב לעצמו את סיפור חייו והיא נגזרת של הזכות החוקתית לכבוד וערך קדושת החיים. מדובר בזכות נפרדת ממעשה הרפואה עצמו והיא אינה כרוכה בו בדרך כלל. מדובר בתנאי בסיסי שמאפשר (או לא) לרופא לתת לנו את הטיפול הרפואי שאותו הוא מציע וכאמור היא לא חלק מן הטיפול עצמו. גישה זו קנתה לה שבת גם המערכת הבריאות וניטעה ההבנה שלאדם יש זכות על גופו גם כשהוא חולה.
להפתעתי גיליתי שגם כיום, למעלה משנות דור אחרי שהזכות הזו התבססה, ישנם רופאים שרואים בה מכשלה לטיפול הרפואי עצמו, כאילו הוא הדבר היחיד שחשוב. לפני שבועות ספורים (ולא ביוון העתיקה, ברומי ובימי הביניים), נכחתי בהרצאה של רופא מאוד בכיר (שמו שמור במערכת) מבית חולים מאוד גדול, שפתח את הרצאתו באמירה שהוא אינו מכיר מקרה שבו הסכמה לטיפול הרפואי הועילה לטיפול או שאי הסכמה פגעה בטיפול. שאר ההרצאה הייתה מעין ערבוביה שבין משפט לרפואה וביטאה בעיקר חוסר הבנה של חובותיו המשפטיות של הרופא וזלזול בזכויות אדם. מעבר לכך, עמדה זו מבטאת גם חוסר הבנה של מקצוע הרפואה, שהוא מקצוע של עבודת צוות וסיעור מוחות, ושגם דיון עם החולה יכול לשפוך אור ולשפר את הטיפול הרפואי.
עמדה זו, שבוטאה בפומבי על ידי דמות כה בכירה מדאיגה מאוד שכן היא מבטאת פטרנליזם, שנדמה היה שפס מן העולם הרפואי. עמדה זו שמקטינה את זכות החולה להסכים או לסרב מדעת לטיפול רפואי ומבכרת את הטיפול הרפואי על פני זכויות האדם, עלולה להוביל גם למעשים לא כשרים ולפגיעה בגוף החולה גם בעת הטיפול הרפואי עצמו. מי שאינו מכיר (או ממעיט) בזכות האדם על גופו לא יירתע גם מלפגוע בגוף עצמו תוך כדי טיפול ולא יירתע מלנסות להסתיר את הפגיעה לאחר מכן. עמדה זו מסוכנת ויש להוקיע אותה ואת הרופאים המחזיקים בה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם