כבוד המבקר: אסטרטגית, נתניהו ויעלון פעלו נכון בצוק איתן
לא הייתה "הססנות" וגם לא "כישלון": הדרג המדיני לקח החלטה מושכלת על פעולה מוגבלת בעזה, מתוך מחשבה שמצרים תסגור את עזה מדרום - מה שאכן קרה. המנהרות הן אולי כשל נקודתי של פיקוד הדרום, אבל לא הסוגיה החשובה במערכה
מחר צפוי להתפרסם דו"ח מבקר המדינה על מערכת "צוק איתן", שאותה חווינו לפני שנתיים וחצי. כן, שנתיים וחצי, ורק זה מרמז על רלוונטיות ואפקטיביות הדו"ח, שאמור להאיר את עיננו ולגרום לנו להפיק לקחים למלחמה הבאה, שאגב, יכלה כבר להיפתח כמה וכמה פעמים במהלך השנתיים וחצי האלו, בהם המתנו לכבוד המבקר ולדו"ח שלו.אבל, בואו נשים בצד את הבירוקרטיה ונדבר על המהות. במה בדיוק הדו"ח הזה מתמקד? על כך יש כבר תשובה, מאחר שהואילו להדליף לנו בחודשים האחרונים עד כמה הצמרת הביטחונית שלנו הייתה חדלת אישים בקבלת ההחלטות ובחוסר תפקוד אל מול האיום ה"דמוני" של מנהרות סביב רצועת עזה.
האם המנהרות הן הסוגיה המשמעותית ביותר במערכת "צוק איתן"? טוען עופר שלח, בספרו האחרון "האומץ לנצח", כי צה"ל בכלל לא היה ערוך למלחמה הזו. כי 8 שנות שקט בזירות השונות לא נוצלו כראוי על מנת להתכונן לאויב החמאסי ברצועת עזה. שלח, שהוא כזכור חבר כנסת באופוזיציה, יותר מרומז לנו שהצוות נתניהו את יעלון פשוט כשל. האומנם?
עשן מיתמר בשמי עזה לאחר תקיפה של חיל האוויר.
צילום: אי.פי.איי
מן הראוי שכולנו נכיר קצת מינוחים בז'רגון המלחמתי. כאשר דנים במלחמה ישנן שלוש רמות ניתוח: הרמה הטקטית העוסקת בפעולת הכוחות (חטיבות וגדודים) בשטח, הרמה המערכתית - היא הרמה של קבלת ההחלטות במפקדות הבכירות, למשל הפיקוד. הפיקוד אמור לעסוק בשאלה כיצד מכריעים את חמאס, מהן מקורות העוצמה שלו, וכיצד נדרש לבנות את הכוח למהלך הזה. והרמה הבכירה ביותר היא הרמה האסטרטגית, כאן נכנס למשחק הדרג המדיני, שאמור לקבוע את מטרות המלחמה, ולחבר בין מעשי הצבא ובין מעשי הדיפלומטיה.
מה היה לנו כאן, ב"צוק איתן"? ברור לגמרי שממשלת ישראל הייתה בדילמה חשובה ומשמעותית באשר לדרך הנכונה לפעול אל מול ההידרדרות מול חמאס, שהחלה בחטיפת שלושת הנערים בסמוך לחברון, והמשיכה בירי רקטי מרצועת עזה. באותו מצב ממש נדרשה הממשלה להחלטה: האם לצאת למבצע נרחב, שתכליתו השתלטות מלאה על רצועת עזה, על כל המשתמע מכך, או לצאת למבצע מוגבל שינטרל וישבש לזמן מה את היכולות האסטרטגיות של חמאס. מדוע החליטה הממשלה, שהיא כאמור הדרג האסטרטגי, לפעול במתכונת מוגבלת?
א-סיסי. נוצרה הזדמנות לחבר את א-סיסי למאמץ המבצעי.
צילום: AFP
יש הטוענים שהחשש מנפגעים, אחרים טוענים שמחוסר הרצון לקחת אחריות על הרצועה, ואחרים טוענים שההססנות כביכול של נתניהו הובילה למבצע "מגומגם". אולם ניתוח נרחב של הסביבה הגאו-אסטרטגית מסגיר את התשובה ובאופן די ברור: באותה תקופה התבסס שלטונו של א-סיסי במצרים באופן שאפשר הזדמנות לאטום את מרחב הזליגה המשמעותי ששירת את הברחות חמאס – הגבול בין מצרים ובין עזה.
א-סיסי עשה מאמץ מבצעי מצדו על מנת לבודד את הרצועה. מנגד, הממשלה פעלה באופן מדוד בגבול הרצועה, מצרים נכנסה ולקחה אחריות על גבולה, מה שממש לא היה קיים לפני כן, לא בעידן מוברק, ובטח לא בעידן מורסי. ברור שמהלך כולל של צה"ל על הרצועה היה מצית מהומות במצרים, שלא לומר בעוד כמה מדינות ערביות, ובאופן שלא היה מאפשר למצרים לפעול. התקוממות הרחוב הערבי הייתה משנה את הוקטור ומעצימה את הלחץ על ישראל.
רמה אחת מעל, בל נשכח, מצויה לה ארצות הברית של אמריקה, מעצמת העל היחידה, שעל פיה אמור ליפול או לקום דבר. לא שכחנו את מסעותיו הפאתטיים של מזכיר המדינה קרי, שניסה להתחנף לקטארים ולטורקים, במקום להפעיל עליהם לחץ כמו שנדרש על-מנת שיפסיקו לתמוך בחמאס.
ג'ון קרי נואם בדאבוס. לא שכחנו את מסעותיו הפאתטיים.
צילום: AFP
המצב האסטרטגי חייב את ממשלת ישראל לפעול באופן מדוד: בהעדר מטריה מעצמתית חשוב היה לפעול חכם ולא להסתבך בהעמקת המהלך, באופן ש"יפיל" עלינו את הרצועה. לכן בחרו נתניהו ויעלון לפעול באופן מוגבל וממוקד אל מול היכולות הטכנו-טקטיות של חמאס, מתוך מחשבה שבטווח הארוך השותף המצרי ייצר את יכולות הארגון ויתרום להחלשתו וריסונו.
ועכשיו נדרש לשאול, מי הוא המממש של הצורך הזה בנטרול ירי רקטות ומנהרות תקיפה? התשובה היא מאוד ברורה, צה"ל ורק צה"ל נדרש לכך. ושאלה נוספת שראוי לשאול כאן היא מי בצה"ל אמון על האתגר? וגם כאן התשובה חדה וברורה: פיקוד הדרום אחראי על בנית התכנית והפעלת הכוח, וזרוע היבשה אמונה על המענה הטכני למנהרות. בהינתן טענותיו של שלח על אי מוכנות, או הססנות, או חדלות אישים מול חמאס, כדאי שנהיה ממוקדים וברורים.
ומעסיקים את כולנו רק במנהרות, כאילו שהן הדבר החשוב ביותר שמאיים באופן דרמטי על המדינה.
אדי ישראלי
הממשלה כאמור פעלה בתוך מערכת אילוצים אסטרטגית נתונה, כשהרעיון המוביל הוא אטימת הרצועה (סוף סוף) בחלקה הדרומי שהיה כה פרוץ. בהינתן שמעצמת העל מקרטעת בלחץ שהיא נדרשת להפעיל – "ארגז הכלים" מוגבל.
השאלה היא מדוע המענה לאתגר שהוטל על צה"ל דרש מעל 50 יום ולא מעט אילתורים? שאלה זו נדרשת להיות מופנית כאמור לשני גורמים מרכזיים: למפקד פיקוד הדרום באותה תקופה, ולמפקד זרוע היבשה, כאמור זה שאמור להפעיל את הכוחות, וזה שאמור לבנותם לקראת האתגרים הבאים. לזכותם יאמר שבשנים שקדמו למבצע הם לא נרדמו – זרוע היבשה נדרשה לאמן את צה"ל לאתגרים נוספים שהיו על הפרק, הרבה יותר משמעותיים. בהינתן שאיראן מאיימת, ובלבנון עומד ארסנל של יותר מ-100 אלף טילים, נכון היה למקד את מאמצי צה"ל אל האיומים המשמעותיים האלו.
אבל כך כנראה רוצה הגורל, או מישהו שחושב שהוא גורל, ומעסיקים את כולנו רק במנהרות, כאילו שהן הדבר החשוב ביותר שמאיים באופן דרמטי על המדינה. לא שזה לא חשוב, אבל יש להפנות את השאלות ואת הביקורת למי שצריך, ולתת את הקרדיט על תמרון המערכת בתנאים מורכבים למי שצריך. עניינית, במצב שנוצר, מצרים נטלה תפקיד מכריע באירוע הזה הייתה חיונית לטווח הארוך, ואת התוצאות אנו רואים בקשרים הביטחוניים בין המדינות.
ובאשר לחמאס – נדמה שבמצב הקיים, כאשר בכל מרחב מתנהל ארגון טרור תת-מדינתי כאוטי, יש הגיון ברור בשימור המצב הקיים, תוך ריסונו באופן משמעותי יותר משהיה נהוג בעבר. האם חמאס מרוסן משהיה? האם השותף המצרי משפיע באופן שהמתבקש? בשלוש השנים האחרונות ניכר באופן חד וברור שכן. מכאן ניתן להסיק שמבצע "צוק איתן" השיג את מטרותיו, נקווה שבפיקוד הדרום ובזרוע היבשה של צה"ל ניצלו את הזמן הזה ונתנו תשובה הולמת לפער הטכנו-טקטי שנחשף אל מול המנהרות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם