למה אנחנו עדיין עובדים כל כך הרבה?
החיים במשפחה גרעינית בחברה המערבית מעוררים געגועים לחיים בחמולה, או להבדיל בקיבוץ, שאיפשרו חלוקת תפקידים שבה תמיד יש מי שיטפלו בילדים. יום המשפחה הוא הזדמנות טובה לנקוט בצעדים שיאפשרו יותר איזון בין חיים ועבודה
יום המשפחה שחל השבוע הוא הזדמנות טובה לחברה הישראלית, חברה משפחתית ומעודדת משפחתיות וילודה, לבחון מה היא אכן עושה, מעבר לדיבורים וללחצים הגלויים והסמויים, על מנת לאפשר חיי משפחה סבירים, ואיזון בין העבודה והחיים שמחוצה לה (משפחתיים או לא).למשפחה ישראלית יש בממוצע יותר ילדים מאשר במדינות ה-OECD, זאת לצד שעות עבודה ארוכות יותר מאשר במדינות אלו (9.5 שעות עבודה ביום, מקום 5 ב-2015), ותפוקה (הנמדדת בשכר פר שעה) נמוכה יותר (מקום 32 מתוך 33 ב-2014). פרט לשעות העבודה הארוכות (ומסתבר שגם לא יעילות), אנחנו מבלים המון זמן בנסיעה אל העבודה ובחזרה. לברי המזל הנסיעות יוסיפו פחות משעה ליום העבודה, לאלו שפחות ברי מזל, יתווספו שעתיים ושלוש שעות.
אולי בשלה העת לבחון מודלים קהילתיים לגידול ילדים.
צילום: SHUTTERSTOCK
מספר ימי החופש של העובדים, כלומר, ההורים, קטן משמעותית ממספר ימי החופש של הילדים במערכת החינוך. מסגרות החינוך הממלכתיות מסתיימות בצהריים, באמצע יום העבודה, ומאלצות את ההורים לשלם אלפי שקלים בחודש לאנשים אחרים כדי שיגדלו את ילדיהם, בזמן שהם בעבודה. וזה מבלי לדבר על ההבדל בשעות העבודה בין אימהות ואבות בישראל: אבות נמצאים יותר זמן בעבודה בשכר, בעוד שאימהות נמצאות פחות בעבודה בשכר ועובדות יותר בבית ללא שכר - בטיפול בילדים ובתחזוקת הבית. הגיוני לשער שנקודת המפנה היא בחופשת הלידה הקצרה, שנלקחת על ידי האימהות באופן בלעדי כמעט, בעוד שהאבות נאלצים לשוב לעבודה בשכר כמעט הישר מחדר הלידה.
לא רק הורים לילדים קטנים מתמודדים עם האתגר של חלוקת הזמן בין העבודה למשפחה. גם הורים לילדים מבוגרים עשויים למצוא את עצמם שוב בעמדות הטיפול ובמרדף תמידי אחרי הזמן: שכיח לראות את הסבתות והסבים, אנשים עובדים בגילאי 50, 60, עוזרים לילדים שלהם בטיפול בנכדים, זאת לצד הטיפול בהוריהם הקשישים. ואלו, כאמור, אנשים שיש להם גם עבודה בשכר וצריכים לתחזק אותה.
בהיעדר מדיניות מסודרת, הפתרונות הם יצירתיים ובאים לידי ביטוי ברמת המדינה, העיריות, מקומות העבודה וכמובן ברמת הפרט. לאחרונה התווספו מספר חוקים מבורכים המקלים את העומס על הורים, כגוןהארכת חופשת לידה, פיצול ימי מחלת ילד, חופשת לידה לאב (על חשבון ימי מחלה וחופש אישיים), שעת עבודה אחת פחות לבני/ות זוג של המשרתים בשירות מילואים פעיל ועוד. אלו הם עדיין לא פתרונות שמטפלים בחוסר היעילות של שוק העבודה הישראלי ומאפשרים איזון גם לאלו שאינם הורים, אבל נקווה שההבנה בצורך לשינוי תחלחל גם למחוזות אלו. לא רק ברמה של המדינה: בעיריית תל אביב יפו, למשל, הוחלט כבר בשנת הלימודים הנוכחית להאריך את יום הלימודים עד השעה 16:00 לכיתות א'-ג'. מקומות עבודה רבים מספקים פתרונות לעובדיהם, החל מקייטנה לילדים בחופשות בית הספר ועד לחופשת לידה לאבות.
אלו הם פתרונות יפים ופרקטיים, אבל האתגרים אינם ייחודיים לישראל, אלא גלובליים, ועשויים להצביע על שינוי מגמה ברמה הסוציולוגית. העולם הפך להיות היפר-יצרני. מצד אחד, אנחנו עשירים מאי פעם, מצד שני, העושר לא מחלחל לכל מקום ונוצר מצב שבו יש המוני אנשים עובדים, שהם עדיין עניים, וצריכים לעבוד המון כדי לחיות.
בכלל, לא ברור מדוע אנחנו עדיין עובדים כל כך הרבה – האוטומציה והמיכון אמורים היו להרחיב את שעות הפנאי שלנו, ובפועל האריכו את יום העבודה, שבמקור היה בן 7 שעות. בית הספר נוצר בגלל הצורך במסגרת לילדים בזמן שההורים בעבודה, אך עם שעות העבודה המתארכות, בית הספר אינו מספיק.
ידוע שצריך כפר כדי לגדל ילד/ה (it takes a village to raise a child), אך החיים במשפחה גרעינית, שהיו פועל יוצא של תהליך העיור המואץ אי שם בשלהי המאה ה-19, מקשים על התגייסות קהילתית לטובת הנושא. במידה מסוימת הם מעוררים געגועים לחיים בחמולה, או להבדיל, בקיבוץ, שאיפשרו חלוקת תפקידים שבה תמיד יש מי שיטפלו בילדים. הגעגוע הוא כמובן לא לחלוקת התפקידים הפטריארכלית ולאופי החונק ולעתים הרסני של שני המוסדות, אבל אולי בשלה העת לבחון מודלים קהילתיים לגידול ילדים, כעין "חמולה נאורה", או קיבוץ שנותן חינוך שאינו טראומטי, אליטיסטי ומתנשא.
כך או כך, המצב האידיאלי עדיין רחוק, ובינתיים – יום המשפחה הוא הזדמנות טובה לנקוט בצעדים שיאפשרו יותר איזון בין חיים ועבודה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם