קורבנותם אומנותם: אולי תפסיקו להתבכיין?
השיח השולט בשנים האחרונות בישראל מקדש את תחושת הקורבנות - האדם אינו אלא תבנית נוף דיכויו. חברה המקבעת את מעמד הקרבן כמודל נכסף היא חברה הבזה לשגשוג, להצטיינות, ויותר מזה: לאמונה בנפש האדם וביכולתו לעצב את גורלו
ספר רלבנטי מאין כמוהו הופיע לאחרונה. 'קורבנוּתם – אוּמנוּתם', ספרו של ד"ר אלון גן בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, נוגע במרכז העצבים של השיח הפוסט-מודרני, בלב לבו של נשף המסכות הזהותני של החברה הישראלית. בעידן שבו ההתבדלות השבטית הייתה לדגלה של האינטליגנציה הנאורה; בימים שפולחן "האחר" באשר הוא "אחר" נעשה דת קנאית, מחמירה וממַשטרת – בא ספרו של גן ומצליח לאבחן בעמקנות את קשת דקויות משמעויותיו של "שיח הקורבנוּת"."בשנים האחרונות אנו עדים לכוחו המשתק של קתרזיס הבכיינות המטהרת", כותב גן. התסמונת הזו "הפכה את השיח הקרבני משׂיח מתקן לשיח מַנציח. הצורך המבורך וההכרחי להמשיג ולהשמיע את קולם של המודרים, המושתקים והקרבנות השתנה והחליף את ייעודו: במקום ליצור תודעה קרבנית כאמצעי להיחלצות מהמצב, נוצרה תודעה קרבנית המבקשת ליהנות מפירותיה של הוויה זו ולהתבצר במעמד הקרבן – כאמצעי הנצחה, כבריחה מקַבָּלת אחריות אישית וחברתית לשינוי המצב, וכתג יוקרה שבצדו רווחים כלכליים, פסיכולוגיים ופוליטיים".
הניתוח של גן, שלא יפורט כאן, ראוי להערכה במיוחד לנוכח עידן התקינות הפוליטית שחרט על דגלו את העמימות הלשונית והמוסרית. עמימות זאת, המבקשת לכאורה לגונן על המיעוטים ועל המדוכאים, הפכה כלי דמגוגי המשרת תמיד רק צד אחד של השיח.
כך אירע למשל לקראת הבחירות האחרונות, סביב נאומו של האמן יאיר גרבוז בעצרת בחירות. בנאום זה, שנודע מאז למשל ולשמצה, גרבוז התבטא בין היתר נגד קומץ "מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים". תגובתם הפבלובית של אישים כגון אריה דרעי, נפתלי בנט, שלי יחימוביץ' ואפילו בנימין נתניהו (שעיוות את דבריו והפך את "מנשקי הקמעות" ל"מנשקי המזוזות") מיקדה את הנאום בעניין העדתי.
נאום גרבוז הפך כך למעין כתב אישום נבזי וגזעני נגד עדות המזרח, ועל כן לאסון תדמיתי ואלקטורלי מבחינת מחנהו של האמן, אף כי למעשה דבריו היו לא יותר מביטוי מוכר, אמנם יהיר, לעמדה חילונית קלאסית: סלידה ממה שנראה בעיני הדובר כהתנהגות נבערת, נעדרת רציונליות, או מעין-פגאנית. הניסיון לספח את דבריו לשטחיות של השיח העדתי היה חלק מאותה תעמולה אופורטוניסטית המתאמצת לתפוס על חם את ה"פריבילג" התורן שבו תוכל להיתלות כבסמל מהלך על שתיים לכל תחלואי החברה ועוולות ההגמוניה.
בכללי השיח החדשים, הצד שהוכרז באופן פלקטי "הגמוני" ו"מדכא" נותר שלול נשק ומגן, ונידון מראש להיות הצד המפסיד. נוצר שיח א-סימטרי המייצר סיפור קבוע על "מְקַרְבֵּן" מול "קרבן": ה"אשכנזי" מול ה"מזרחי", הגבר ובייחוד "הגבר הלבן" מול האישה, ה"ציוני" מול ה"פלסטיני". אינספור התגוששויות וחיכוכים פוליטיים עשויים בתבנית הזו. הטיעון המרכזי: "לא תיתכן סימטריה בין כובש לנכבש". ובמילים אחרות: האדם אינו אלא תבנית נוף דיכויו. סטטיסט פסיבי נטול אחריות במערך אפל של מִבְנֵי כוח מדכאים. אין לצפות ממנו לכלום, ובטח שלא ליושרה יתרה.
ניסוח דיכוטומי זה של המציאות מסייע לקרבן לתעל את מעמדו להשגת ניצחונות בזירה הציבורית, התקשורתית והכלכלית. הפלסטינים מציגים את ישראל ככוח שטני, ובכך גוזרים צידוק מוסרי לטרור. המזרחים ה"רדיקלים" מסמנים את האדם ה"לבן" כהגמוני ודורסני ומצפים שככל שיקצינו את הסיפור כך יגדל ה"פיצוי" הממסדי ובעקבותיו ישתנו יחסי הכוחות בחברה. הקרבן הנתפס כ"מנוצח" ההיסטורי נעשה המנצח האוטומטי במסגרת כללי השיח החדשים – אך ניצחונו מותנה בהנצחת מצבו: בבחירתו להישאר קרבן.
זהו השיח השורר עכשיו בכול. אדגים אותו מתוך שדה השירה, השדה שאני חורש בו. השירה העברית המתוקשרת בת זמננו מדובבת את תוכני הבון-טון השגור במסדרונות האקדמיה, ומתבוססת בהתקרבנות, בהתמסכנות על בסיס זהותי ובהתרפסות כמעט מעליבה כלפי אלה המסומנים כקרבנות.
תרכיז עז של אומנות הקרבניות מצוי בספר החדש 'את לא נולדת אישה', אנתולוגיה של שירים ותצלומים בעריכת ריקי כהן ובהוצאת מרום. מטרתו, על פי פתח הדבר שלו, לגרום "לשינוי התפיסה המקובלת של נשיות במקום שבו אנחנו חיות ויוצרות".
הבחירות של כהן בנאליות, קיטשיות ונעדרות מעוף. המשוררת והמבקרת שירה סתיו פונה כביכול אל אלוהים תוך שימוש בפרפראזה משומשת על ברכת 'אשר יצר' החוזרת בכמה שירים באנתולוגיה: "אָז בֶּאֱמֶת שִׂחַקְתָּ אוֹתָהּ / שֶׁעָשִׂיתָ אוֹתִי / כָּכָה מְנֻקֶּבֶת / חֲלוּלָה מְחֻלֶּלֶת / כָּכָה פְּתוּחָה / וְכָכָה סְתוּמָה / וְאַתָּה יוֹדֵעַ / שֶׁכְּמוֹ שֶׁפָּתַחְתָּ אוֹתִי / וּכְמוֹ שֶׁסָּתַמְתָּ אוֹתִי / כָּכָה אֲנִי / לֹא מְסֻגֶּלֶת לַעֲמֹד פֹּה / מוּלְךָ / לִהְיוֹת קַיֶּמֶת / אִתְּךָ / אֲפִלּוּ דַּקָּה". האישה נוצרה "חֲלוּלָה" – ועל כן, מבריאתה, "מְחֻלֶּלֶת" לעד.
נימה קרבנית זו חוזרת בשירים רבים באנתולוגיה, והדימויים הוויזואליים המשובצים בספר מעצימים את הבזוּת: נשים מוכות, מדממות, פצועות. מה צורם הפער בין סיסמאותיה שוחרות השינוי והתיקון של כהן לבין הנצחת-המנוצחוּת המתקיימת בו למעשה. השירים אינם יוצאים מגדרם: אותה גדר, אותו כלוב תענוגִי סגור ומסוגר של מקַרבן ומקורבנת. "הָרָצוֹן שֶׁלִּי נִלְקַח מִמֶּנִּי בִּזְרוֹעוֹת גְּבָרִים" ("שעשני כרצונו", לורן מילק); "כָּל יוֹם הוֹדֵיתִי בָּאַשְׁמָה. אֲנִי / נְקֵבָה נְקֵבָה / חֲלוּלָה חֲלוּלָה. / שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ" (חני כבדיאל); או בנוסח הבנאלי והרזה להביך של דנה מרקוביץ: "כָּל מָה שֶׁאֲנִי לוֹמֶדֶת בְּתָכְנִיּוֹת הַבֹּקֶר / אֲנִי מְיַשֶּׂמֶת כְּבָר בַּצָּהֳרַיִם: / אַל תִּהְיִי מִי שֶׁאַתְּ לֹא / אַל תִּהְיִי מִי שֶׁאַתְּ / אַל תִּהְיִי".
כזה הוא גם השיח הקרבני המזרחי בשירה העכשווית. דוגמאות לכך אפשר למצוא אצל משוררי 'ערס פואטיקה'. דוגמה חריפה יותר מציע גן בספר: שירה של קלריס חַרְבּוֹן "הזעקה – לא עוד" שפורסם לראשונה בכתב העת 'הכיוון מזרח'. הנה קטעים ממנו: "חַפְּשׂוּ חֹם בְּעַרְבוֹת הַכְּפוֹר שֶׁל הָאִמָּא הַפּוֹלָנִיָּה שֶׁלָּכֶם / לִי אֵין חֹם בִּשְׁבִילְכֶם ... אֲנִי לֹא סוֹלַחַת לָכֶם / עֲדַיִן לֹא / תַּבִּיטוּ בַּמַּרְאָה וּתְגַלּוּ כַּמָּה אַתֶּם מְכֹעָרִים / חַמְדָּנִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם, אֵיךְ הוֹבַלְתֶּם אוֹתָנוּ כַּצֹּאן לְטֶבַח / לְגַזֶּזֶת, לְעֹנִי, לְסַמִּים, לִתְלוּת, לְפִנּוּי מֵהַבָּתִּים שֶׁלָּנוּ / לַשּׁוֹאָה שֶׁלָּנוּ הַיְהוּדִים-הָעֲרָבִים / גְּרַמְתֶּם לָנוּ לַעֲזֹב אֶת מָרוֹקוֹ שֶׁלָּנוּ ... מַכְחִישֵׁי שׁוֹאָה שֶׁכְּמוֹתְכֶם / מָתַי גַּם לְסַבְתָּא שֶׁלִּי יִהְיֶה מִסְפָּר עַל הַיָּד?"
חרבון פונה ל"הגמוניה האשכנזית", לניצולי השואה (!), במסר הבא: אנחנו, המזרחים המקופחים, לא נוותר על הפריבילגיה שלנו כקרבנות. נכליל, נטנף ונתעב. אבל כן נדרוש מכם לוותר על הפריבילגיה שלכם כקרבנות מדרגה גבוהה יותר ("השואה"), או לפחות לאפשר לנו את הסימטריה התודעתית שאנחנו צריכים, כדי שלא נרגיש שהקרבנוּת שלנו נחותה משלכם. אנחנו דורשים שוויון תודעתי מוחלט בממלכת הקרבנות!
לנוכח סדר הגודל של השואה, "חולשתו" הזועקת של הצד ה"לבן", המצויר כ"חזק" ו"הגמוני" שוללת את כל היסודות הממותגים של תפיסת עולמו של הצד הרואה עצמו "קרבן". הניסיון לדה-הומניזציה של הצד ה"לבן", ה"הגמוני", ולהוקעתו בשל הגמוניותו, נכשל כשמתברר כי גם הוא חמוש ב"סיפור-על" קרבני משלו. למרבה האבסורד המחליא, קרבנות השואה הופכים למעין אלטר-אגו נחשק של הכותבת. כמיהה זו חושפת את המאבק הקרבני הפוסט-מודרני במלוא תחלואיו המוסריים והפתולוגיה הסאדו-מזוכיסטית המובנית בו.
חברה הרואה בעצם ההימנות עם זהות מסוימת הישג היא חברה נטולת הישגים רוחניים. חברה המקבעת את מעמד הקרבן כמודל נכסף היא חברה הבזה לשגשוג, להצטיינות, ויותר מזה: לאמונה בנפש האדם וביכולתו לעצב את גורלו.
דוד (ניאו) בוחבוט הוא משורר, מבקר שירה, עיתונאי תרבות ומורה לכתיבה יוצרת. מעורכי פסטיבל תל-אביב לשירה. גרסה מורחבת של מאמר זה פורסמה בגיליון 2 של כתב העת 'השילוח'.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם