אסור להגיד שאני לא תומך בנישואין חד מיניים?
השבוע פרסמתי סטטוס שזכה למבול של תגובות תוקפניות מצד הקהילה הלהט"בית. חסמתי את חשבון הפייסבוק, אבל אז הטלפון לא הפסיק לצלצל
השבוע עשו לי לינצ'טרנט. "אני לא שרה גיבורת ניל"י", אמרתי לאראל סג"ל, "לא צריך להגזים ברחמים עליי. אבל נעים זה לא היה".
ביום ראשון, יום המשפחה, אנשי הניו־מדיה של חיל האוויר העלו לדף הפייסבוק הרשמי של החיל תמונות של זוגות נשואים המשרתים בו. אחד מהם היה של שני גברים. בתגובה כתבתי בפייסבוק שחיל האוויר לא אמור לעסוק בנושאים השנויים במחלוקת חברתית עמוקה. הוספתי והסברתי את עמדתי: אינני חושב שצריך להתערב בחייו הפרטיים של אף אזרח; שכל אחד יחיה כרצונו, עם מי שהוא רוצה. אבל אין לאף אחד זכות לכפות עלינו לשנות את ההגדרה המסורתית של מוסד הנישואין, שבכל חברה אנושית נכללו בו גבר ואישה. על דרך משל, הומאופת רשאי לעסוק במקצועו ורשאי גם לטעון שהוא מרפא, אבל אין לו זכות לדרוש מהמדינה לכנות אותו דוקטור לרפואה.
מותר גם לחשוב לא־אחרת.
צילום: AFP
בשעות הראשונות אחרי פרסום הסטטוס קיבלתי את התמהיל הרגיל של מעט תגובות אוהדות והרבה תגובות כועסות. התמהיל הזה אינו קשור למידת התמיכה בעמדה, אלא לכך שאנשים כועסים הם נמרצים יותר. וזה בסדר גמור. ופתאום, אחרי כמה שעות, זה הפך למשהו אחר. בתוך כמה דקות קיבלתי מבול מתוזמר של תגובות תוקפניות, באופן פומבי ופרטי: התקפות, גידופים, תמונות. ניסיתי לסנן ולמחוק, אבל זה היה כמו לעמוד עם חבילת מגבונים מול פיצוץ של צינור ביוב ראשי.
שופט בדימוס נזף בי השבוע על סאטירה שכתבתי כנגד אהרן ברק, וטען: "הרי אתה עצמך מתנגד לשיימינג ולתוקפנות ברשת!" דומני שהוא לא לגמרי הבין מה זה שיימינג, ואני מאחל לו שגם לא יבין. בסופו של דבר נאלצתי לחסום בעצמי את חשבון הפייסבוק שלי. חשבתי שכך אזכה ליומיים של שקט, שבת באמצע השבוע, אבל הטלפון לא הפסיק לצלצל: מה קרה לפייסבוק שלך?
עמיחי אמר לי: "הכי מדהים, שאף אחד לא הגיב כך לדברים שכתבנו על 'תורת המלך'". כמה ימים לפני כן, פרסמתי בפייסבוק מכתב של הרב עמיחי גורדין ושלי כנגד הספר "תורת המלך". כתבנו ביקורת עניינית אבל תקיפה כנגד הספר הזה, המתיר לדעתנו שלא בצדק את דמם של גויים. התגובות היו ברובן ביקורתיות, אך סבירות לגמרי. אף אחד לא קילל, אף אחד לא התנפל. איזה הבדל בין תגובתם העדינה של אנשי הימין הקיצוני, המתואר בדרך כלל כאלים ותוקפני, לבין תגובתם האלימה של אנשי השמאל, שוחרי השלום, זכויות הפרט וחופש הדיבור.
מצעד הגאווה ירושלים. אני מהרבנים הראשונים שחתמו על גילוי דעת הקורא לכבד אנשים בעלי נטייה חד־מינית.
צילום: מרים אלסטר פלאש 90
מי שחובב אירוניה יוכל לרשום לעצמו גם את העובדה הבאה: אני מהרבנים הראשונים שחתמו על גילוי דעת הקורא לכבד אנשים בעלי נטייה חד־מינית. חטפתי על זה לא מעט מאנשי שלומנו (בזמנו חשבתי שאלו התקפות חריפות, אבל הכול יחסי). אני מקפיד לא לבזות ולא להעליב בעלי נטייה הומוסקסואלית. כתבתי פעמים רבות שאם למדנו לחיות לצד מחללי שבת ואוכלי טרפות, נלמד לחיות גם לצד אלו שעוברים על איסור משכב זכור.
אני חושב שזה הכי רחוק שהתורה יכולה לקחת אותנו. מעבר לנקודה הזו, אנו נאמנים למסר של פרשת בראשית: זוג של שני גברים או שתי נשים אינו שקול ואינו זהה לזוג של גבר ואישה. זו היחידה הבסיסית של הקיום האנושי. רק בזוג של איש ואישה מתקיים הפסוק המכונן של המשפחה האנושית: "ודבק באשתו, והיו לבשר אחד". לבשר אחד - בקרבה נפשית, לבשר אחד - בקרבה גופנית, לבשר אחד - בשאיפה לילד ביולוגי משותף. אינני מכיר אף רב החושב שלא זה המסר הבסיסי של התורה.
כך סבר גם כל אדם בעולם, דתי או חילוני, עד לפני כמה שנים. אכן, אופנתי היום בעולם המערבי לחשוב אחרת. אבל מותר גם לחשוב לא־אחרת. לפני שנים ספורות, גם ברק אובמה - הכהן הגדול של הנאורים - אמר בריאיון מצולם שהוא אינו תומך בחתונות חד־מיניות. הוא שינה מאז את דעתו, אבל אני לא שיניתי את דעתי. זה כל כך נורא? הקו המרכזי בתקשורת כולו פרו־להט"ב, באופן המוקצן ביותר. האם אסון הוא אם מישהו מעז לומר משהו אחר? מורי ורבי הרב עמיטל היה סופג התקפות תדירות מאנשי ימין. הוא אמר לנו פעם: "כל הרבנים חושבים באופן דומה בסוגיות פוליטיות, וזוהי זכותם, אבל למה כל כך נורא שאחד חושב אחרת?!". היום התהפכו היוצרות, ואנשי שמאל, גם כאלו שבחייהם הפרטיים הם עדינים ומתחשבים, מרשים לעצמם לכתוב ברשת שלוחי רסן, עם קצף על השפתיים.
עברתי לינצ'טרנט. לא נורא, אבל לא נעים. כשהעולם עובר יותר ויותר אל הרשת, האם זה העתיד שממתין
לנו שם?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם