הבשורה שנושאת איתה המבוכה במחנה הציוני
התעצבות המפה הפוליטית החדשה מבשרת שתם עידן האשליות וההזיות, ואולי זה סימן לכך שהחברה הישראלית הבינה את המגבלות הקיימות, והוויכוח הוא יותר על כיוונים ופחות על פנטזיות
השמאל הישראלי נעלם, כן, ממש כך. תמלולי השיחות של כבל, הקומבינה עם יחימוביץ' וקולו הנרעד של הרצוג, המנסה להסביר לאן פניו, רק גורמות לספינה ההיסטורית של מפלגת העבודה לשקוע עוד ועוד. אולם אחרי השבוע החולף נראה שהתהליך הזה כמעט הגיעה לסופו, והספינה כמעט נושקת לקרקעית האגם.אין מדובר בתהליך שהחל עם מינויו של הרצוג ליו"ר המפלגה, זהו תהליך שלמעשה מתגלגל אי-שם מתחילת 1996. אחרי מתקפות הטרור האכזריות של חמאס בעיצומי מימוש הסכם אוסלו ב' שהחלו לנפץ את האשליה שניתן להגיע להסכם יציב עם הפלסטינים.
לתהליך הזה היה שלב משלים שהאיץ את השקיעה, והוא פתיחתה של אינתיפאדת אל-אקצא באוקטובר בשנת 2000, לאחר שברק הבטיח לנו "שחר של יום חדש", ובתמורה קיבלנו צונאמי מתאבדים מבית מדרשם של ערפאת ויאסין. שם, עניינית, החלה מפלגת העבודה לגסוס. היא איבדה שני מרכיבים מהותיים: את הדרך ואת המנהיגות. נדמה שבאותו שלב התחילה גסיסה ארוכה ומייגעת שמביאה אותנו לרגע שבו אנחנו מצויים היום.
הקלטות חשפו: הדיל בין כבל ליחימוביץ' (באדיבות: חברת החדשות של ערוץ 2)
הקושי המרכזי נבע מההתעלמות הטוטאלית וחסרת האחריות מהמציאות הביטחונית של האזור, לבטח בעידן בו קמה לנו חמסטאן ברצועת עזה; בגבול מצרים מתחולל כאוס מבית היוצר של דאעש; ובגולן אין לדעת מה יוליד יום. אל מול כל התמורות האלו מנסים אנשי העבודה בשנים האחרונות לייצר "אופק מדיני" המושתת על פסאודו תאוריות מבית מדרשו של ביילין.
כך, ממערכת בחירות אחת לאחרת מפלגת העבודה מאבדת יותר ויותר מהציבור, למעט התקרית האחרונה במרץ 2015 שהביא את המפלגה להישג חריג על רקע התהליך המתואר. מאין נבע ההישג הזה, והאם הוא העיד על שינוי מגמה?
בשנת 2013 הצטרפה למפה הפוליטית מפלגת "יש עתיד", המנסה לשחק תפקיד של מרכז, אולם למען האמת זוהי פיקציה. לפיד אינו מרכז, כי אין באמת מרכז ועם זאת הוא טוען בתוקף שהוא כזה. להזכירכם, לפיד גרף הישג מרשים של 19 מנדטים באותה מערכת בחירות, אל מול כישלונה של יחימוביץ' להעלות את העבודה לדרך חדשה, אחרי שברק פירק אותה עם החלטתו להקים את "עצמאות" על ידי חבירה לנתניהו.
זהבה גלאון מקפצת בסרטון הבחירות של מרצ. כמעט ולא עברו את אחוז החסימה.
אייל אלישע
ועם זאת, לפיד כשל בבחירות האחרונות, ככל הנראה בעקבות אכזבה רבתי של בוחריו, שחזרו לעבודה בתצורת "המחנה הציוני", ברית המתוסכלים של לבני והרצוג. ועתה, כך נראה, אותו קהל בוחרים חזר ללפיד, לכאורה עבר מהשמאל אל המרכז, על כך לפחות מבשרים לנו הסקרים, ונוכח הדינמיקה המתחוללת בימים אלו בעבודה, ניתן להניח שאותם סקרים משקפים נכוחה את המגמה.
השמאל הולך ונעלם: מר"צ כמעט ולא עברה את אחוז החסימה בבחירות האחרונות, למפלגת העבודה הסקרים מנבאים מספר חד ספרתי של מנדטים והמפה נהיית יותר ויותר ברורה. בהעלמות השמאל, גיאומטרית (ואף מהותית) המרכז הופך לשמאל החדש. יכול לפיד לנסות להתנער מכך כמה שירצה, לשים טלית ואף לרקוד בכותל, אולם בפרקטיקה הוא השמאל החדש.
לפיד בישיבת הסיעה. מבין לחלוטין את מפת האיומים.
צילום: דודי ועקנין
יש בכך בשורה טובה, שכן לפיד מבין היטב את המציאות הביטחונית, הוא אולי מפרש אותה באופן בעייתי אך הוא מבין לחלוטין את מפת האיומים, ואת החשיבות הרבה של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. הוא מבין זאת מכיוון שברור לו שאם יתבטא אחרת אין לו שום סיכוי להתמודד על השלטון, והוא מבין זאת גם נוכח הסיבה שהוא מוקף בדמויות המבינות זאת, דוגמת יעלון שייתכן ויחבור אליו.
הבשורה הטובה הנגזרת מכל התהפוכות האלו היא שתם עידן האשליות וההזיות בפוליטיקה הישראלית, והבחירה הופכת להיות בין לאומי-ליברלי ובין ליברלי-לאומי. התעצבות המפה הפוליטית החדשה, שקרוב לוודאי תבוא לידי ביטוי בבחירות הבאות היא סימן טוב – התפכחנו, ואולי זה סימן לכך שהחברה הישראלית הבינה את המגבלות הקיימות, והוויכוח הוא יותר על כיוונים ופחות על פנטזיות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם