איך החג הכי חברתי הפך למסיבת תחפושות?
בפורים השנה אנחנו בוחרים בשמחה גם בלי תחפושות, ובצדקה לאביונים שזקוקים לכך במקום משלוחי ענק מפונפנים מלאים בצבעי מאכל, שגם ככה נזרוק אחרי כאב בטן ולפני פסח
לפעמים הסימנים צועקים בקול רעש חזק - אבל אנחנו מעדיפים לומר שאלה דפיקות הגשם, גם כששמש בחוץ.
כבר חודשים אנחנו מדברים על "למה נתחפש בפורים" וכבר חודשים לא מוצאים פתרון, למרות שבתוך כמה ימים ממש לא תהיה לנו ברירה, והתחפושת תהיה לא זו המקורית שבחרנו, אלא זו שנשארה במידה שהיינו זקוקים לה ובמחיר שלא דורש מאיתנו לשבור את כל החסכונות. כמה ימי תחפושות בבית הספר שהיו לנו בשבועיים האחרונים, והעלו ללא הפסק את סף הבכי והעצבים בבית שלנו, גרמו לי לעצור לרגע לחשבון נפש הפכפך, כיאה לפורים.
בסוכות יושבים בסוכה, בחנוכה מדליקים חנוכייה, בפסח יוצאים ממצרים. כבר אלפי שנים שמנהגי החגים לא השתנו, ולא זזו כמעט מהמנהג המקורי. רק פורים נותר לבד בצריח. מחג שנקבעו בו ארבע מצוות ברורות, חברתיות, עמוקות, הוא הפך לחג הבכי והנהי של ילדים שלא כיף להם להיות אריזות מתנה או נמר על עץ, וחג היללות של נשים בעיקר, שמוצאות את עצמן תקועות עם אלפי ניירות צלופן ומאות עוגות שנכנסות ויוצאות מהתנור, בתחרות ליצירת משלוח המנות הכי מקורי, מושקע ויפה, וכל זה כדי שתוכלנה לומר בביטול, "אה, שטויות, זה לקח לי בדיוק חמש דקות עבודה".
גם את זה צריך לזכור: לדעת מתי צריך מסיכה ומתי צריך להסיר אותה.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
פורים הוא חג חברתי, אולי הכי חברתי שיש, והתחרות לא קלה: מקרא מגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. החג הזה מצווה אותנו לשמוח גם אם בדיוק נכנסנו לדיכאון, ומלמד אותנו לראות את האחר גם אם בדיוק בא לנו "להיקבר" בבית; הוא מכריח אותנו לקרוא מגילה ולהיזכר בעבר - כי הסיפורים הם היסוד הזהותי־תרבותי שלנו; הוא מבקש שנשמח ואפילו באוכל ובשתייה - כי גם הגוף הוא חלק מהשמחה אפילו אם אנחנו בדיוק באמצע דיאטת רצח; הוא מזכיר לנו לשלוח משלוחי מנות - כי לא לכולם יש מה לאכול; והוא מצווה עלינו לחלק מתנות לאביונים - כדי שנלמד לראות את מי שנמצא מעבר לאף שלנו, ונותן לנו את היכולת לתת למישהו מתוך הכרת הטוב במה שיש לנו ולאחרים אין.
אז איך הסופר־חג הזה הפך להיות מסיבת תחפושות אחת גדולה? לימי הביניים הפתרונים, אבל החדשות הטובות הן שאפשר לצאת מזה. אנחנו מתחפשים כדי להיות קצת מישהו אחר, כי המגילה מראה לנו שגם בחיים אנחנו צריכים להתחפש פה ושם. לא הכל בעולם יכול ללכת ישר על פי הדין. לפעמים צריך להיות קצת אחרים וזה בסדר, לפעמים צריך ללבוש מסיכה על הפנים ולראות את העולם מזווית אחרת. לפעמים ההכרח להתחפש עושה בדיוק ההפך - מוציא אותנו מהאנחנו ומאלץ אותנו להיות מי שאנחנו לא.
גם את זה צריך לזכור: לדעת מתי צריך מסיכה ומתי צריך להסיר אותה. מתי לילדה מותר להיות מכשפה למרות שלא פורים, ומתי היא בוחרת להיות היא עצמה דווקא במסיבת התחפושות.
בפורים השנה אנחנו בוחרים בשמחה גם בלי תחפושות, ובצדקה לאביונים שזקוקים לכך במקום משלוחי ענק מפונפנים מלאים בצבעי מאכל, שגם ככה נזרוק אחרי כאב בטן ולפני פסח.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם