רוסיה ואיראן: איך ייחלץ טראמפ מהמלכודת?
הרצון של ממשל טראמפ לשפר את היחסים עם רוסיה והכוונה להחריף את המאמצים נגד בעלת בריתה, איראן שבה רואה הממשל איום על האינטרסים של אמריקה - מצטיירים כניגוד עניינים
הקרב על מוסול עומד להסתיים. דאעש הוכה, אולם מדובר בשלב נוסף בקידום האסטרטגיה האיראנית להשתלט על אזורים שלמים במזרח התיכון. בשוך הקרבות במוסול הכוחות השיעיים שהשתתפו בלחימה יתפנו למשימה העיקרית שלהם: להפוך את עיראק כולה לאזור חסות של איראן - כחלק ממגמתה ליצור קשת הגמונית שתתפרס מבגדד, דרך דמשק ועד ביירות.המציאות הזאת עלולה לקבל מימדים מדאיגים נוספים אם כוחות איראניים או שיעיים אחרים ינסו להתמקם על גבול רמת הגולן. לממשל אובמה היה חלק, אולי לא בכוונה תחילה אך בפועל, ביישום המגמות האלה, הן בעקבות הסכם הגרעין עם טהרן שהוריד ממנה את חלק הארי מהסנקציות שהגבילו את יכולותיה הכלכליות (שר החוץ הקודם קרי אף עודד בנקים אמריקניים ובינלאומיים להרחיב את קשריהם העסקיים עם המשק האיראני), והן בגלל שדרוג מעמדה הכולל כמעצמה גרעינית בפוטנציה. במישור הקונקרטי היתה זו מדיניותה המוצהרת והמעשית של ארה"ב בתקופת אובמה להתנתק בהדרגה מהמזרח התיכון, שפתחה את השערים לרווחה הן לאיראנים והן לבעלת בריתם בפועל, רוסיה.

כוחות אמריקאים בכפר סמוך למוסול. ניסיון להפוך את עיראק כולה לאזור חסות של איראן.
צילום: AFP
היחסים בין מוסקבה לטהרן אינם יחסי אהבה אלא קשרים המבוססים על אינטרסים: רוסיה, החוששת מהטרור הסוני של הצ'צ'נים ולא מחתירה שיעית בהנחיית טהרן, ואיראן שקשריה עם מוסקבה כוללים שיתוף פעולה מסוים בנושא הגרעיני ("לצורכי שלום") ושהפכה קליינטית לאספקת נשק רוסי מתקדם, הן לעצמה והן לגרורתה חיזבאללה.
ישראל מודעת להשלכות השליליות של שיתוף הפעולה הרוסי־איראני, ובמדיניות נבונה הצליחה ליצור מערכת יחסים פרגמטית עם מוסקבה.
וכאן נכנס לתמונה נעלם בעל חשיבות עצומה לעתיד המזרח התיכון בכלל ולסיכויי המזימות האיראניות להתגשם בפרט - מדיניות החוץ המתגבשת של ממשל טראמפ, בדגש על קשריו עם רוסיה. מהתבטאויות מסוימות במערכת הבחירות, וגם אחריה, אפשר ללמוד שפני הממשל החדש לשיפור יחסים משמעותי בכל התחומים עם מוסקבה, אך מגמה מוצהרת זו לא רק שסותרת את גישתו של הרוב הרפובליקני (והמיעוט הדמוקרטי) בשני בתי הקונגרס, אלא שגם אינה מתיישבת עם השקפותיהם של אישים מרכזיים בקבינט של הנשיא עצמו. אמנם בשיטה האמריקנית הנשיא הוא שקובע את המדיניות, אך למרות העובדה שהוא אינו מחויב לקונצנזוס עם שריו, אין הוא, בדרך כלל, מתעלם לחלוטין מעמדותיהם.

הפגנות תמיכה בטראמפ. ציר משותף לרוסיה ולממשל טראמפ ימתן את איראן?
צילום: EPA
לסוגיה הזאת עשויה להיות משמעות ממדרגה ראשונה גם בנושא האיראני. המועמד טראמפ הצהיר בזמנו שהסכם הגרעין עם איראן הוא "הגרוע ביותר בהיסטוריה", אך ביטולו כנראה אינו עומד על הפרק, הגם שהפיקוח על אכיפתו בוודאי יעלה מדרגה. כמו כן, צפויות תגובות נמרצות, לרבות סנקציות, להפרות איראניות בנושא הטילים לטווח ארוך ולפעילותה הישירה והעקיפה של איראן בתחום הטרור.
שר ההגנה האמריקני, הגנרל מאטיס, וכנראה גם היועץ החדש לביטחון לאומי מקמאסטר רואים באיראן אויבת מושבעת ואיום על האינטרסים של אמריקה, והנשיא טראמפ אכן הורה לשר ההגנה שלו להכין תוכנית מעשית לחסימת המגמות האיראניות, כולל האפשרות לתגבור הכוחות האמריקניים בסוריה ולשדרוג הנוכחות הימית האמריקנית במפרץ הפרסי.
ברם, נותרת בעינה השאלה כיצד ליישב את הניגוד, לכאורה, בין הרצון של ממשל טראמפ לשפר את היחסים עם רוסיה, לכוונה להחריף את המאמצים נגד בעלת בריתה של רוסיה, איראן. ראש אמ"ן הרצי הלוי צוטט לאחרונה כי "ציר משותף לרוסיה ולממשל טראמפ עשוי למתן את איראן" - אך התוצאה למעשה עלולה להיות דווקא הפוכה. בזמנו היו מי שהאשימו את בנימין נתניהו בכך שהוא מגזים באיום האיראני, אך המציאות טפחה על פניהם. וכששר הביטחון אביגדור ליברמן הצהיר לאחרונה בפורום בינלאומי שהאתגר האמיתי במזרח התיכון הוא "איראן, איראן ואיראן", הוא זכה לתמימות דעים עם רבים בקהל שומעיו, כולל מצד הנציג הסעודי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg