אני בן 41 ועכשיו שמעתי על שואת יהודי מקדוניה
לפני 74 שנים בדיוק, רגע לפני חג הפורים, נמחתה ביום אחד יהדות מקדוניה מעל פני האדמה. כיום מנסה העם המקדוני, המעריץ את ישראל, לשמר את זכרם ולהעלות את סיפורם מהאוב
בביטולה, העיר השנייה בגודלה במקדוניה, לא תמצאו בית חב"ד, וגם לא בית כנסת. אפילו משפחה יהודית אחת לרפואה אין שם. זה לא כל כך מפתיע, אם כן, שבגן הילדים העירוני על שם אסתר עובדיה לא תמצאו אף ילד יהודי. ובכל זאת, עשרות מילדי הגן קיבלו את פנינו אתמול בשירת חגים יהודיים, והשוויצו בפנינו בידיעת מילים רבות בעברית. בכלל, מתברר שהם שולטים במסורת ישראל סבא באופן מעורר השתאות.
הגן הזה, שקרוי על שמה של פרטיזנית יהודייה שהפכה כאן לגיבורה לאומית בסגנון חנה סנש, מייצג עוד אחת מהאנומליות שמנפקת מקדוניה. המדינה הקטנה והנידחת הזו בבלקן, שרובנו שומעים עליה פעם בשנה במסגרת תחרות ה'אירוויזיון', אם בכלל, חולקת ערכים משותפים לא מעטים עם ישראל. דרך חיזוק הקשר עם מדינתנו והעם היהודי היא מנסה לספר לעולם על שואת יהודי מקדוניה, שהיא פינה מאובקת ולא מוכרת בסיפור השואה הגדול שכולנו חשבנו שאנחנו שולטים בו היטב.
ביום חמישי, 11 במרץ 1943, הוצאו כל יהודי מקדוניה מבתיהם. 7,350 אנשים, נשים וטף הובלו למתחם מפעל הטבק 'מונופול' שבסקופיה הבירה. בשלושה טרנספורטים ששולחו עד סוף מארס בקרונות בקר אטומים לטרבלינקה נמחתה מעל פני האדמה קהילה יהודית עתיקה ומסקרנת, ששורשיה עוד במאה ה-15.
את הדחיפה המשמעותית קיבלה יהדות מקדוניה אחרי גירוש ספרד. למדינה הקטנה הגיעו כמה עשרות משפחות בעלות שורשים ענפים, והם הקימו בביטולה – כששלטו כאן היוונים היא נקראה גם מונאסטיר - מרכז יהודי חשוב שבו בין השאר כתב המקובל שלמה מולכו את 'ספר המפואר'.
מעט מאוד נשאר מיהדות מקדוניה - מתי מספר של פרטיזנים שהצליחו להינצל אחרי שחברו לכוחות מחתרת, או כמה תינוקות ששרדו בדרך נס, לא הרבה יותר מכך. אחד מהם הוא הפסל מתי גרינברג, שנולד בביטולה שבוע בדיוק לפני אותו יום מר ונמהר ב-11 במארס. גרינברג היה שותף השבוע למשלחת מטעם משרד החוץ שאליה הצטרפנו, ושמטרתה הייתה להטיל זרקור על יהדות מקדוניה שחרבה ביום אחד.
מקדוניה היא מדינה קטנטנה, בדיוק בגודלה של מדינת ישראל, וגרים בה 2 מיליון איש בלבד. היא סובלת ממתחים אתניים לא פשוטים, בעיקר מצד כ-30 אחוזים מתושביה שהם אלבנים מוסלמים. אם השיר הזה נשמע לכם מוכר, הרי שזה נכון גם במקרה של המקדונים, שנושאים את עיניהם לעבר ישראל בהערצה גלויה. "אתם מצליחים להתמודד עם כל כך הרבה קשיים, שלידם הבעיות שלנו נראות קטנות", אמר מלצר בבית הקפה במדרחוב הצנוע של ביטולה אחרי שמתברר לו שאנחנו מישראל, "הכי עצוב לראות כמה לא התקדמנו מאז שהיהודים נאלצו ללכת מכאן. תסתכל כיצד אנחנו נראים".
המלצר, לא נעים לומר, צודק. נסיעה במרחבי מקדוניה על כבישיה הצרים והמשובשים, ובעיקר שיטוט בשתי עריה הגדולות, ביטולה וסקופיה, מחוללים הרגשה של חזרה במנהרת הזמן. יש כאן מכוניות ואינטרנט, אבל בכל שאר תחומי החיים דומה שהזמן עמד מלכת. הדלות וחוסר הפיתוח ניכרים בכל פינה. בשלב מסוים, אחרי כמה וכמה מקדונים שהביעו בפנינו את געגועיהם ליהודי המדינה, היה נדמה כאילו מקדוניה החליטה לעצור בשנת 1943 ולהתקדם הלאה רק אחרי שיהודיה יחזרו אליה.
זה כנראה לא יקרה כל כך מהר, אבל אולי כסוג של תחליף העם והממשלה המקדונית עושים מאמצים מעל ומעבר לשמר את זכר יהודי המדינה. הדבר ניכר קודם כול במוזיאון השואה העצום שנבנה במרכז סקופיה. בעולם נבנו מעט מאוד מוזיאוני שואה ברמה כזו של השקעה, גודל ומרכזיות, ותערוכת הציורים של ילדי מקדוניה על נושא השואה, שותפות הגורל עם העם היהודי והאהדה למדינת ישראל היא אחת המרשימות והמרגשות שראינו זה זמן רב.
באין יהודים במקדוניה, המיזם המרכזי שבו מושקעים הכיסים והלבבות הוא שיקום בית העלמין היהודי העצום בביטולה. יש כאן קברים מאמצע המאה ה-16 ועד תקופת השואה. בגלל שהמקום בנוי על צלע גבעה, בשנים הרבות שבהן לא היה מתוחזק גרם הסחף לרבות מהמצבות לגלוש לתחתית העמק. המראה מוזר, עצוב וסוריאליסטי: מאות מצבות ענקיות המגובבות אחת על השנייה באי סדר משווע, כשכמעט על כל אחת מהן חרות סיפור חיים שלם.
מפעל השימור והניקוי שנעשה בסיועם של לא מעט גורמים חושף את חריתת המילים באבן, שנכתבו כמעט תמיד בעברית משובחת ולעתים נדירות בשפת הלדינו. שמות המשפחה מצליחים להפתיע כשמדובר בבית עלמין באירופה: קלדרון, טולדנו, קונפינו. קהילה ספרדית עתיקה שנגדעה ביום אחד, וגם אבותיה לא זוכים לנוח על משכבם בשלום, נדים ונעים בתוך בית העלמין הגדול והשומם.
לא מעט אנשים נוקטים לא מעט מאמצים כדי לנקות את האבק, לשמר את הזיכרון, לתת את הכבוד הראוי ליהדות מקדוניה. אבל נדמה שלולי שניים מהם הדבר לא היה קורה: הראשון הוא השגריר הנודד של ישראל במדינות הבלקן, דן אוריין, והשנייה היא ד"ר רחל לוי-דרומר, המזכירה האקדמית של אוניברסיטת בר-אילן ונכדתו של הרופא היהודי המפורסם של ביטולה - היהודי האחרון שהתגורר בעיר עד שעלה ארצה עם משפחתו ב-1965.
אני בן 41. השבוע הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על שואת יהודי מקדוניה. אני משער שלא יהיה מופרך להמר שרובכם המוחלט התוודעתם זה עתה לראשונה לסיפורם של 7,350 אחינו אלה. מחר יקראו בבית הכנסת את פרשת זכור, וכולנו נטה אוזן היטב ונקשיב לכל מילה כדי לצאת ידי חובה. כל מילה חשובה, ובאותה מידה כל יהודי חשוב. זכור את אשר עשה לך עמלק, גם במקדוניה.
אקו"ם