אסור להתעלם מהמצוקה האנושית האמיתית בעזה
לצד התביעה מחמאס להתפרק מנשקו, צריכה ישראל להכיר בחובתה המוסרית כלפי מצבם הקשה של תושבי הרצועה
סכנת המשבר ההומניטרי ברצועת עזה חזרה באחרונה לכותרות פעם נוספת, ובדרכים אחדות: דו"ח מבקר המדינה על מבצע 'צוק איתן', שהזכיר את האזהרות שנשמעו בשעתו ולפיהן ישראל צריכה להתמודד עם הבעיות ההומניטריות ברצועה כדי למנוע עימות צבאי; האזהרות הנוכחיות מפני חזרת התסריט של פיצוץ הומניטרי המוביל לעימות צבאי; וכן תחקיר 'מקור ראשון' של עמיתי יהודה יפרח על העומס שמטילים על מערכת הבריאות הישראלית החולים הפלסטינים, שרבים מהם מרצועת עזה.
באופן אישי הזדמן לי לשמוע בשבוע שעבר גם סקירה מפי רופא ערבי-ישראלי, חבר בארגון 'רופאים לזכויות אדם', שהציגה מצב אנושי עגום מאוד בעזה: החשמל זורם במשך ארבע שעות ביום בלבד, המחסור במים כבד ומצוקת החולים קשה. רבים מהם אינם זוכים לאישורי כניסה לישראל, או ששב"כ מאיים עליהם שאם לא ישתפו פעולה ויעבירו מידע על המתרחש ברצועה, לא יזכו לטיפול רפואי.
האחריות הראשונית והמרכזית למצבם של תושבי עזה מוטלת על שלטון חמאס, ולא על ישראל. מטרתו העליונה של כל שלטון היא לדאוג לרווחת אזרחיו, ובוודאי כשהם מצויים ממילא במצב קשה. שלטון שבוחר להשתמש ברבים ממשאביו לבניית מנהרות או רקטות, או שהוא מעבירם למשכורות של פעילי טרור במקום להשתמש בכל דולר שברשותו ושהוא יכול לגייס לצורכיהם הבסיסיים - בוגד בתושביו.
יתרה מכך, גם המשוואה ולפיה מצב הומניטרי קשה בעזה פירושה עימות ביטחוני מול ישראל - משוואה שהעולם כולו, וגם ישראל, כבר התרגלו לקבל אותה כחוק טבע – מאוסה מבחינה מדינית ובזויה מבחינה מוסרית. יש כאן מעגל שטני: חמאס לא משקיע ברווחת אזרחיו אלא בהכנות לעימות עם ישראל, וכתוצאה מכך נאלצים בירושלים להציב בפני העזתים מגבלות ביטחוניות שונות, שמחמירות עוד יותר את מצבם ההומניטרי. כדי לפרוק את הזעם פותח שלטון חמאס בעימות ישיר עם ישראל.
אסור להשלים עם קיומו של המעגל הזה, ובמקומו צריכה ישראל - ואיתה העולם כולו - לתבוע מחמאס מעגל הפוך: הפסקת ההתחמשות והפעילות נגד ישראל, הסרה הדרגתית של המגבלות שהטילה ישראל על עזה והרבה יותר רווחה לתושבים הסובלים.
אבל בצד התביעה המוסרית הזו, שישראל צריכה להשמיע אותה מעל כל במה אפשרית, אסור בכל זאת להתעלם ממצוקתם האנושית של העזתים - גם בהינתן העובדה שהם נתונים לשלטון עריץ ואכזר, שרווחתם הוא בין הדברים האחרונים שמעניינים אותו. ככל שהדבר ניתן ובכפוף למגבלות הביטחוניות, צריכה ישראל לא רק להמשיך לספק חשמל ומים ולגבות את הכסף מהתשלומים המגיעים לרשות הפלסטינית, אלא גם לאפשר טיפולים רפואיים לתושבי עזה במערכת הבריאות הישראלית.
משאבי הבריאות שלנו כמובן מוגבלים, ויש לגיטימיות לכך שבהשוואה בין שני חולים במצב רפואי דומה תינתן עדיפות לחולה ישראלי, אבל מול מצבים של סכנת חיים או של מחלות קשות אחרות אכן ראוי לטפל גם בעזתים. זאת, גם על חשבון חולים ישראלים המצויים במצבים מסוכנים פחות. הכלל הרפואי המכריע אינו 'עניי עירך קודמים', אלא 'מי שמצבו הרפואי קשה יותר קודם'. בהקשר זה, ההתייחסות לכל ילד בן חמש או אישה חולת סרטן כאויב עוד לפני שרואים אותו כבן אנוש מקרבת אותנו למחוזות המסוכנים של 'תורת המלך'.
תחקיר 'דיוקן' חשף גם מצבים שבהם חמאס ביקש לנצל חולים שקיבלו אישורי טיפול בישראל לפיגועי טרור. זו התנהגות בזויה במיוחד, שמחייבת בדיקה פרטנית של כל מבקשי האישורים ושל העוברים בפועל במעברי הגבול – בדיקה שמקשה עוד יותר על חייהם, אך האחריות עליה מוטלת כולה על חמאס.
יחד עם זאת, אם הטענות על ניצול מצוקת החולים לשם גיוס משתפי פעולה מתוכם נכונות, הרי שגם זו מדיניות פסולה. צורכי הביטחון לא מצדיקים כל אמצעי, כשם שהצרכים הדמוגרפיים של ישראל לא יתירו הטלת מגבלות על מספר הילדים שאשה ערבייה רשאית ללדת.
עניין אחרון: אפשר כמובן לשאול מדוע עלינו לגלות רחמנות כלפי העזתים, כששלטונם אינו מגלה רחמנות על תושביו שלו - ובוודאי לא על כלל אזרחי ישראל, על משפחות גולדין ושאול ועל שני האזרחים המוחזקים בשבי חמאס.
אלא שבעניין זה אכן ראוי להפריד בין השלטון ותושביו. לתושבים צריך לאפשר את מרב הצרכים האנושיים הבסיסיים - במגבלות הביטחון, כאמור - ואילו את הלחץ על חמאס בעניין גופות חללי 'צוק איתן' והאזרחים ראוי להפעיל כלפי אסיריו המצויים בכלא הישראלי. כמי שהורשעו בפעילות טרור נגד ישראל, מותר לפגוע בזכויותיהם כדי להשיג זכויות לאזרחי ישראל. עם זאת, לא נכון לעשות זאת מול כלל תושבי עזה.
אקו"ם