למרות המתיחות, רוסיה וישראל לא יגיעו לעימות על סוריה
התנגשות האינטרסים בין שתי המדינות הגיעה לשיאה בימים האחרונים, אחרי שבעקבות תקיפת צה"ל ליד תדמור זומן השגריר במוסקבה לשיחת הבהרה. ירושלים מיהרה להבהיר לקרמלין את ציפיותיה ממנו, ורק תסריט אחד ידרדר את המצב: תקלה מבצעית נרחבת
המתיחות ששוררת בימים האחרונים ביחסי ישראל ורוסיה בעקבות התקיפה שביצעה ישראל בסוריה בשבוע שעבר שוברת שיאים חדשים, כך נראה. שבועיים אחרי ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במוסקבה ופגישתו עם פוטין מחליפות שתי המדינות טונים צורמים, בין אם בדמות שיחת נזיפה לשגריר הישראלי בקרמלין ובין אם בצורת מסרים ברורים מירושלים בדבר "הקו האדום" שאין לחצות אותו במסגרת מלחמת האזרחים במדינה השכנה.
לכאורה, תמוהה במיוחד עמדתה של רוסיה בהתנגשות הזאת. הרי בעוד שלישראל יש אינטרס ישיר למנוע מאויביה המושבעים – חיזבאללה ואיראן, למשל – להתחזק בסוריה, וכן לעצור את הארגון הלבנוני מלהתחמש בנשק אסטרטגי, לא ברורה עד הסוף ההתעקשות של הקרמלין לשקוע עד צוואר במדינה.
האינטרס הרוסי בסוריה, ככל הנראה, הוא מקומי ואזורי כאחד. מוסקבה מנסה לקנות לעצמה דריסת רגל במזרח התיכון, ולשם כך היא מטפחת בין השאר את קשריה עם האיראנים וגם עם ישראל. אלא שבכל הקשור לרודן מדמשק, הנשיא בשאר אל-אסד, הרוסים רכשו מניות רבות מאוד, רבות מדי אפילו.
בשנתיים האחרונות השקיעה מוסקבה את מיטב המאמצים והמשאבים שלה בביצה הטובענית של סוריה, הקריבה את חייליה, נקלעה לעימות עם מעצמות אזוריות כגון טורקיה, ובזבזה כספים רבים למען מטרה אחת: להותיר את אסד על כיסאו. היעד הזה הפך לקו השבר של מדיניות הקרמלין באזור, לנקודה שמגדירה את הכיוון שבו נוקטת מוסקבה.
באופן פרדוקסלי, ולדימיר פוטין, האיש החזק ברוסיה שלרוב נראה כמי שפועל באורח הגיוני וקר לחלוטין, כאילו נפל לבור רגשי יוצא דופן. אין כמעט מדינה אחרת בעולם שבה פועלת רוסיה באופן כזה, והמזרח התיכון בקושי יכול להיחשב לאזור ששווה לשים את כל הביצים שלך בסל שלו. תקדים דומה אפשרי בהיסטוריה הרוסית בשנים האחרונות יכול להיות ההשקעה בקובה בשנות השישים, אולם שם לפחות ניתן היה לטעון בזכות הקרבה של האי לארה"ב, היריבה המושבעת של הסובייטים.
בהקשר הסורי, במובנים רבים איראן היא רק עוד לקוח של הקרמלין, עוד מדינה שהיא מוכרת לה נשק בשביל הרווח הכלכלי. האינטרס שלה אינו חופף לחלוטין את זה של טהרן בסוריה, והרוסים מתייחסים לחיילי הרפובליקה האסלאמית הרבים שנופלים בקרבות בארצו של אסד ככלי, כאמצעי שדרכו ניתן לסייע לבעל הברית האמיתי, אסד.
אפיק אחר שמטפח הקרמלין הוא שיחות השלום בין נציגי הממשל הסורי והמורדים, שמתבשלות על אש קטנה כבר תקופה ארוכה. הרוסים נתנו את חסותם למשא ומתן הזה, ומשקיעים בו מרץ רב. התקווה של הקרמלין היא להגיע איכשהו, בדרך לא דרך, להסכם הפסקת אש במדינה שיעניק לאסד אפשרות להתחמש עוד ולהתבסס על כס השלטון בתום שש שנים לא יציבות. אם יקרה נס, אולי אפילו יצליחו הרוסים לתווך הסכם פוליטי שבמסגרתו יתאפשר לשליט העלאווי להישאר במקומו באופן רשמי.
בעניין זה ישראל הרשמית אינה נוקטת עמדה. היא לא הצהירה כי היא מעדיפה צד כזה או אחר במלחמת האזרחים, והמסרים העיקריים שלה – בדמות אש עזה של צה"ל – נוגעים לירי זולג לשטחי הארץ או למקרים שבהם נחצה "הקו האדום האסטרטגי", בדיוק כמו בשבוע שעבר. העברת כלי נשק ש"ישנו את המשוואה האזורית", גם לבעלי הברית הארעיים של הרוסים בסוריה, ובהם חיזבאללה, לא תעבור בשתיקה בירושלים.
בנקודה זו מתנגשים האינטרסים בין הרוסים לישראלים, שכן במוסקבה תופסים תקיפות של צה"ל במדינה השכנה כהפרת הריבונות וכאמצעי מורלי המערער את חוסנו של הממשל בדמשק. כל זאת, כמובן, מלבד הנזק הממשי שנגרם לצבא הסורי או לגורמים שתומכים בו בתקיפות כאלה. על פני השטח הרוסים לא מביעים זעם גדול בעקבות התקריות בסוריה, אך זימון השגריר הישראלי במוסקבה לשיחה במשרד החוץ המקומי ביום שישי האחרון הבהיר היטב את עמדת הקרמלין בסוגיה.
אלא שלפחות כלפי חוץ, ישראל לא מתכוונת להתקפל בעניין זה. מלבד ההצהרות של בכירי צה"ל בימים האחרונים נגד העברות נשק לארגוני טרור בסוריה, בלטו דברים שאמר ראש הממשלה נתניהו בביקורו בסין היום, כשהבהיר שצה"ל לא יירתע מלתקוף את אויביו בדמשק במקרה הצורך. "רוסיה לא משנה מדיניות בסוריה", אמר נתניהו, והוסיף כי אם יש מודיעין על אמצעי לחימה שעוברים לחיזבאללה, למשל, והיתכנות מבצעית – "אנחנו תוקפים", כדבריו.
יתרה מכך: המסרים שמעבירה ישראל לרוסים הם שלטובתו, כדאי לקרמלין לשמור על האש בסוריה נמוכה יחסית ולרסן את איראן וחיזבאללה. כך למשל, מנכ"ל המשרד לענייני מודיעין, חגי צוריאל – איש מוסד ותיק, עתיר בניסיון ביטחוני שממעט לדבר בתקשורת – דיבר היום עם סוכנות הידיעות "רויטרס" והזהיר את מוסקבה מפני ניסיונה של טהרן לערער את הסדר האזורי.
צוריאל הסביר כי "רוסיה ומעצמות אחרות צריכות לעבוד יחדיו כדי למנוע את האיום שבמסגרתו איראן תקים בסיסי צבא, ימייה ואוויר בסוריה". הוא הוסיף כי "כשזה מגיע לאיראן, ארה"ב, רוסיה והמעצמות האחרות צריכות להבין שטהרן עומדת להיות מוקד מתיחות הולך וגדל. לרוסיה יש אינטרס גדול בהכלת האיום הזה. אנו צריכים להניח שהרוסים מעוניינים ביציבות, שהם רוצים לשמר 'פקס רוסיאנה' באזור", אמר הבכיר.
עמדתה של ישראל היא שרוסיה היא המבוגר האחראי, ושעליה לדאוג לסדר באזור. בכך נותנת ירושלים למוסקבה את הכבוד הראוי לה, אך גם מבהירה לה מה תפקידה באזור. הקרמלין, שהאינטרס שלו אינו חופף את ישראל, לא בהכרח שש לקחת על עצמו את התפקיד הזה.
אבל למרות חילוקי הדעות הללו, לא נראה שהצדדים יגיעו לכדי עימות. האינטרסים המשותפים שלהם חשובים מדי, ויעידו על כך דבריו של סגן שר החוץ הרוסי אתמול במסיבת עיתונאים במוסקבה: "יש לנו ערוץ קשר מיוחד (עם ישראל), והיינו רוצים שיתפקד בצורה יעילה יותר ולא יהיו שאלות בנוגע למי בדיוק עושה מה (בסוריה)". בריאיון של צוריאל ב"רויטרס" הוא חזר כהד על דברים אלה, ואמר ש"אנו לא רואים את רוסיה כאויב, ואנו לא חושבים שהם רואים אותנו כאויב".
לפיכך, בשורה התחתונה נראה שמה שהיה עד עכשיו רק יימשך: ישראל תצהיר מהם הקווים האדומים שלה, תמשיך לתקוף, ותספוג את הנזק המדיני שייגרם לה, בין השאר בדמות חוסר שביעות הרצון הרוסי. אלא שבכך ייגמר כל העסק, ונזק אמיתי לא ייווצר ביחסי המדינות.
רק תסריט אחד עדיין מדיר שינה מעיני הגנרלים הישראלים: תקלה מבצעית שתוציא מכלל שליטה את ההתנגשות עם רוסיה ותדרדר את המצב לכדי עימות גלוי. אלא שהסיכון של תקרית כזאת לא גדול במיוחד, ובירושלים מקווים שלעולם לא יתממש.
אקו"ם