החזון של ריבלין חלול, אבל יש לו חלופה
בית הנשיא מקדם מהלך הרואה את החברה הישראלית כמורכבת מ"ארבעה שבטים" ומבקשת להציב בתשתיתה את "טוב משותף" אזרחי במקום הציונות. מדובר באימוץ אידיאולוגיה בעייתית המסתמכת על הערכה שגויה של המציאות הדמוגרפית
החברה הישראלית משנה את פניה", הכריז נשיא המדינה, ראובן ריבלין, בפתח נאומו בכנס הרצליה בשנת 2015. באומרו כן, התכוון הנשיא לתמורות הדמוגרפיות שמומחים מתריעים מפניהן בשנים האחרונות: הציבור הציוני-חילוני מצטמק, כך נטען, והופך אט אט לאחד מתוך מה שהנשיא כינה "ארבעה שבטים" – שבט שאינו גדול משמעותית משלושת האחרים המרכיבים את החברה הישראלית: הציוני-דתי, החרדי והערבי.את הכרזתו סמך הנשיא על נתונים שהתפרסמו בשנים האחרונות, לפיהם או-טו-טו כמחצית מתלמידי כיתות א' יהיו חרדים או ערבים. כיוון שמדובר באוכלוסיות חלשות מבחינה סוציו-אקונומית אשר משולבות באופן חלקי בלבד בשוק העבודה, למגמה כזו יש גם השלכות כלכליות מרחיקות לכת.
ריבלין מקפיד, גם בנאום זה וגם בנאומים אחרים, להגדיר את עצמו כציוני נלהב, אך הוא סבור כי הציונות נמצאת בדרך הבטוחה לאבד את מקומה כרכיב הזהות המכונן במדינת ישראל. לטענתו, תהליך זה מחייב אותנו לעבור ל"סדר ישראלי חדש", שבו ארבעת השבטים יצטרכו ליטול חלק באופן שוויוני: מצד אחד, ייחודם הפרטיקולרי יזכה לתמיכה ולהגנה; מצד שני, יהיה עליהם לשאת בנטל האחריות על עתיד החברה והמדינה. לפיכך סבור הנשיא כי קיים צורך דחוף להחליף את הציונות בזהות "ישראלית" חדשה, רב-תרבותית, שביכולתה לבנות פסיפס הולם מכלל הזהויות השבטיות השונות.
אם אתם חושבים שזה לא חשוב, ובסך הכל מדובר במילים אווריריות – אתם טועים. אלו לא רק נאומים נשיאותיים, אלא התשתית של החזון העיקרי אותו החליט הנשיא לממש בימי כהונתו. לאחר הנאום נולדה בבית הנשיא, בשיתוף עם משרד החינוך וקרן דב לאוטמן, תכנית "תקווה ישראלית" – שמטרתה להטמיע את עיקרי חזון הנשיא בבתי הספר, באקדמיה, בעולם התעסוקה ובספורט. ראשיה מבקשים ליצור "שותפות מתוך שונות" בין זרמי החינוך השונים, והם אינם לבד: קיימים ארגונים אזרחיים נוספים המקדמים מטרות חברתיות ופוליטיות ברוח דברי הנשיא, והמתמודדים עם האתגרים שעליהם הצביע. אחד מהם הןא ארגון 'מעוז', שלאחרונה קיבל לידיו את הכשרת עתודות הניהול של משרדי החינוך והתרבות ושל השלטון המקומי. חזון הארגון מתבסס באופן מובהק על חזון הנשיא, ויש להניח כי בכוונתו להנחיל "סדר ישראלי חדש", כדברי הנשיא, בכל שדרת הפקידות הישראלית.
האם צודק הנשיא כאשר הוא רואה במציאות החברתית-דמוגרפית מציאות של "ארבעה שבטים"? האם הוא צודק כאשר הוא מניח שהציונות שוב אינה יכולה לשמש כתשתית המייחדת ומאחדת את החברה הישראלית? האם האלטרנטיבה שהוא מציע – אותה "טוב ישראלי משותף" – יכול להוות תחליף ראוי לאתוס הציוני שהקים את המדינה? לדעתי התשובה על שאלות הללו היא לא רבתי.
ראשית, מבט קצר אל המציאות יוכיח כי לתרחיש של ארבע השבטים שווים אין על מה להתבסס. בניגוד לפסימיות של ריבלין, הרוב הציוני בחברה הישראלית אינו נמצא בתהליך של נסיגה. מבחינה דמוגרפית, הוא לכל הפחות עומד במקום, ובשקלול התמורות הסוציולוגיות של השנים האחרונות ואלו הצפויות בעתיד, הוא אף צפוי להתחזק.
החברה החרדית, למשל, משנה לא רק את גודלה, אלא גם את זהותה. מקבוצה הומוגנית ומבודדת, המצייתת לקול הרבנים, היא הופכת לחברה מגוונת המתחילה להשתלב בצבא, בשוק העבודה ובשאר רכיבי החיים הישראליים.
על פי "מדד הדמוקרטיה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2012, כ-26 אחוזים מהחרדים הגדירו את עצמם "ציונים מאוד", ועוד 36 הגדירו את עצמם כ"די ציונים". המשך שילובה של החברה החרדית בתוך החברה הישראלית אינו יעד רחוק, ואפילו להפך: במובנים רבים, הוא כבר נמצא בעיצומו. מכאן שהתייחסותו של ריבלין אל חברה זו כאל שבט שאינו ציוני - תמוהה.
אבחונו של ריבלין לחברה הערבית לקוי אף הוא, אם כי מסיבה שונה. אמנם קשה לראות את החברה הערבית מאמצת זהות ציונית, גם אם קיימים בה גורמים הקוראים להשלמה עם הרוב היהודי ולהשתלבות פרגמטית בחברה הישראלית. אך בעשור האחרון התהפכה המגמה הדמוגרפית עליה הצביע הנשיא: שיעור הפריון במגזר הערבי ירד במהירות, ובמקביל עלתה הילודה היהודית – עד כדי שוויון ביניהם. ה"שבט הערבי" מונה כבר שנים רבות כעשרים אחוז מאוכלוסיית ישראל, ומה שהיה, כנראה, הוא שיהיה. נתון זה אמנם מהווה אתגר משמעותי למדינת לאום, אך ימיו של אתגר זה כימיה של הציונות; אם כך, גם בנתון זה אין להסביר את תחושת הבהילות שאחזה בנשיא.
דומה כי חזון הנשיא איננו נובע משינויים דמוגרפיים, אלא בשל תמורות אידאולוגיות. היחלשותו של האתוס הציוני, היא אשר דוחפת את הנשיא לאמץ מודלים רב-תרבותיים ואוניברסליים לייצוב החברה, מודלים שמתעלמים במוצהר מהזהות הלאומית הפרטיקולרית הקושרת בין רוב חלקי החברה הישראלית. רוחות הזמן האקדמיות נושבות עתה מבית הנשיא בירושלים: הללו מבקשות "לנקות" מהפוליטיקה את ההקשרים ההיסטוריים הייחודיים לעם היהודי, למזער את תפקידה של המסורת הדתית והתרבותית שלנו, ולתעל את המשאבים החברתיים לכיוונים סטריליים ו"אובייקטיביים" של "טוב משותף".
המחשבה כי ניתן ליצור תחושת שייכות ולכידות חברתית אך ורק על בסיס של אינטרסים חומריים וסובלנות כלפי השונה, ללא שיפוט ערכי, אתוס היסטורי או התחשבות בתפקיד העצום של זהות לאומית-אתנית משותפת - אינה משכנעת. היא המתכון לחברה רופפת, אטומיסטית, שמונעת מן האדם את מעיינות המשמעות החשובים והעמוקים ביותר שלו- המסורות הקהילתיות המשותפות ושותפותו בבניין עמו וארצו. אולי מסיבה זו אין לה תקדימים מוצלחים בהיסטוריה.
"הטוב המשותף", המושג המרכזי שהחליף עבור ריבלין את הציונות, מקדש את שיתוף האינטרסים בין פרטים נטולי רקע לאומי והיסטורי – הוא מושג קלוש ושברירי. ניתן, אולי, לבנות באמצעותו מערכות שתתפקדנה באופן סביר כל עוד הן מצליחות להימנע ממשבר. אך כשמחיר השותפות יעלה, כאשר יתרחש קונפליקט ותעלה תחושת מחסור או סכנה, או אז לא יהיה ניתן למצוא את הדבק שישאיר את האזרחים יחד באותה סירה ואשר יגרום להם להקריב מעצמם או את עצמם למען הכלל. בכל פרצה שבה האינטרס הפרטי לא יהלום את השותפות, בכל פעם שאחד השבטים ירגיש כי הסדר החדש מאיים על ערכיו ועל זהותו, האינטרס השבטי יגבר על הטוב המשותף, ולא תוכל להישלף האחווה שביכולתה להחזיק את החלקים יחד, זה למען זה.
"הישראליות החדשה" שמציע הנשיא ריבלין אינה אלא זהות חלולה, אבל יש לה חלופה: מדינת ישראל חייבת להיות מושתתת על רעיון המדינה היהודית, לצד הקפדה על שוויון אזרחי מוחלט. ישראל, שנאבקת כבר כמעט שבעים שנה על עצם הלגיטימיות שלה כמדינה יהודית במזרח התיכון; ישראל, שמאוימת מכל עבריה ומתקיימת כאן בדרך פלא; ישראל, שנושאת עמה את תקוות הדורות ואת זכר השואה, כמדינת היהודים היחידה; ישראל, שכמעט בכל פרמטר רחוקה מלהיות מדינה 'רגילה' המתקיימת בסביבה 'רגילה' – ישראל זו אינה יכולה אלא להתקיים על בסיס הסיפור היהודי והאתוס הציוני, ועל תעצומות הנפש והמחויבות העמוקה שהם מעוררים בלבבות של אזרחיה, תומכיה ובוניה.
אכן, על האתוס הציוני הזה להתמודד עם אתגרים רבים – הן האתגרים הפשוטים של תהליכים דמוגרפיים וחברתיים, והן האתגרים העמוקים יותר של שחיקת האמונה בצדקת הדרך ודילול התודעה היהודית-ציונית בקרב חלק מהאליטות המובילות. מן הנשיא, הציוני הנושא בגאון את מורשת ז'בוטינסקי ואת שמה של ירושלים, אני מצפה לא להצטרף, חלילה, לשוחקי האמונה, אלא דווקא לחזק את התשתית של התודעה הלאומית, ולהרחיב את אוהליה כך שיכילו כמה שיותר משבטי החברה הישראלית.
המאמר המלא פורסם בכתב העת "השילוח"
אקו"ם