מישהו מאתנו ישכח השבוע את הילד ברכב. עובדה
כותרת הטור אינה תוצאה של רוח נבואה שנחה פתע על הכותב, אלא עובדה סטטיסטית שקשורה גם לתקופת שעון הקיץ שאליה נכנסנו. החדשות הטובות: יש מה לעשות בנידון
קוראיו העקביים של טור זה מכירים את התבנית הקבועה כמעט שבה הוא נכתב: כמה מאירועי השבוע, שלאו דווקא קשורים זה בזה, נרקחים יחדיו, ומהבלילה הזו מנסה החתום מעלה לצאת עם איזו תובנה חדשה, עם רעיון המונח לפתחו של הקורא או כיוון חשיבה אחר בנושאים שעל סדר היום.
הפעם, ברשותכם, אנסה ללכת הפוך ולכתוב על משהו שיקרה במהלך השבוע הבא, במקום על משהו שקרה. כך זה הולך: מישהו מאיתנו ישכח את ילדו ברכב. כיצד אני יודע שזה יקרה? סטטיסטיקה - שיטה אכזרית אך מדויקת. בשנים 2008-2016 נשכחו בישראל 274 ילדים ברכב. הממוצע הוא 34 ילדים בשנה. מכיוון ש-75 אחוזים מהמקרים הללו התרחשו בחצי השנה החמה יותר, הרי שמדובר ב-25 ילדים בשישה חודשים אלו. אם נסכם תרגיל חילוק קטן, הרי שמדובר ביותר מארבעה ילדים בחודש, יותר מאחד בשבוע - בכל שבוע, בכל חודש מחודשי הקיץ ובכל שנה.
אתמול נכנסנו לתקופת שעון הקיץ. הימים ארוכים יותר, ימי פריחה ושמחה גדולה כי אביב הגיע ופסח בא. אבל זו גם התקופה שבה כמו גזרת גורל נפתח את הרדיו, העיתון או אתר האינטרנט, ונעקוב בזעזוע מהול ברחמים על עוד משפחה שנהרסה. נשמע שם על עוד זוג הורים שאין להם מושג כיצד זה קרה להם, ועל עוד תינוק או תינוקת עם חיוך מדהים ופרצוף שובה לב שברגע אחד של חוסר תשומת לב נידונו לייסורים קשים, שלעתים גם יסתיימו במוות.
מה יש בה, בעונת הקיץ, שהיא גורמת לנו לשכוח את הילדים ברכב יותר מעונות אחרות? שום דבר, כמובן. השכחה מתרחשת בכל עונות השנה באותה המידה ובאותה התדירות. אלא שבחודשי החורף השמש רחמנית יותר, ולכן מקרים רבים של שכחה של ילד - ואפילו לפרק זמן ארוך יחסית, ביום גשום או מעונן למשל - כלל לא ייכנסו לסטטיסטיקה מכיוון שאף אחד לא ידווח על המקרה. בשביל ההורים זו תהיה טראומה שתיצרב בהם לשנים ארוכות, אבל בכך הסיפור ייגמר.
כמובן, כשאנחנו גם מדברים על מקרה אחד בשבוע אנו עוסקים ברף התחתון ביותר שיש – כלומר, המיעוט שבמיעוט של המקרים שהסתיימו בהזעקת המשטרה או כוחות הצלה אחרים למקום. בפועל, למרבה הפלצות האמת היא ש-3-4 מאיתנו ישכחו בשבוע הבא ילד ברכב.
אחרי כל מקרה כזה שמזעזע את דעת הקהל ישנה איזו יממה של התעסקות רבתי בתופעה, שכבר זכתה לשם מקצועי בעולם הרפואה: 'תסמונת הילד הנשכח' (Forgotten Baby Syndrome). באותה יממה כולנו מתעסקים בשאלה "איך זה לעזאזל קורה?", והאם זה באמת יכול לקרות לכל אחד, ומה אפשר לעשות כדי למנוע את הפעם הבאה. כמובן, גם דתם או דתיותם של ההורים המעורבים עולה כסוגיה לדיון ופוערת את השסעים הישראליים המוכרים - למרות שמדובר בטרגדיה אישית מאוד, שלא קשורה לאמונות ולדעות בשום צורה.
אפשר להמשיך עם הנוהל הזה גם השנה, לחכות למקרה המצער הראשון ולצקצק את הצקצוקים הרגילים. אפשר גם לנסות לגרום לכך שדברים כאלה פשוט לא יקרו. הדבר הראשון שצריך לעשות כדי שזה לא יקרה הוא להבין שגם אנחנו – כן, אנחנו, ההורים המודעים, האכפתיים והרגישים ששייכים לדור אחר, שבו ההורות היא חלק אינטגרלי מזהותנו ושעברנו סדנאות של 'מכון אדלר', שאנו יודעים בדיוק מה הילד צריך ומתי – יכולים לשכוח ילד ברכב. מה זה יכולים לשכוח ילד? בקלות. זה נכון לכולנו: אמהות ואבות, עצמאים ושכירים, מזרחים ואשכנזים, ג'ינג'ים ושחורי שיער.
פרופ' דיוויד דיאמונד, מומחה לפסיכולוגיה ונוירולוגיה מאוניברסיטת דרום פלורידה, חוקר את נושא שכחת ילדים ברכב זה 12 שנים. במאמר שפרסם באתר 'דה-קונברסיישן' ושחלקו הובא לפני כחצי שנה ב'דה-מרקר' הוא אמר את הדברים בצורה הפשוטה והישירה ביותר: "אם שכחתם פעם משהו, מתישהו, זה יכול לקרות גם לכם". שכחתם צרור מפתחות על השידה? פספסתם פגישת עבודה? אתם בקבוצת הסיכון.
יש הסברים פיזיולוגיים ונוירולוגיים שיכולים לשפוך אור על חלק מהתופעה הזאת, שמנגנון ההדחקה ההורי והאנושי שלנו רוצה להאמין שאין לנו שום סיכוי להיות חלק ממנה: עניינים סבוכים של שני סוגי זיכרון שהאחד דוחק את השני, ועוד כהנה וכהנה ניסיונות לספק איזו תבנית, למצוא איזה היגיון בשיגעון. כמובן, גם הסמארטפונים אשמים - העיקר שאנחנו לא.
אז כן, זה יכול לקרות לי, ולשכנה שלי, ולדוד שלה, עורך הדין המפורסם. זה יכול לקרות גם לאח שלו, שהוא תת-אלוף, ולאחיינית שלו, הגננת. הבנתם את הרעיון: זה יכול לקרות לכולנו.
אז אחרי שהבנו את זה, נותרה השאלה מה עושים. לי יש שיטה קבועה שממנה אני לא זז, ולא משנה מה קורה באותו יום. ביציאה מהשכונה שבה אני גר יש עץ אחד הנמצא ברחוב שבו אני חייב לעבור בסיום מסלול הפיזורים לבתי הספר ולגנים. בכל יום, למרות שאני בטוח ב-100 אחוזים ואף יותר מכך שהרגע הורדתי את הילד בגן - אני אפילו זוכר מה הגננת אמרה על הנעליים החדשות שלו – אני עוצר את הרכב ומעיף מבט לעבר כל מושבי הרכב.
כל הנוהל הזה לוקח פחות מעשר שניות. בימים שבהם יש שינוי הכי קטן בסדרי הפיזור – קארפול שהוחלף, מישהו מבני הזוג שיש לו ישיבה ולכן לא הוא לוקח לגן היום אלא ההורה השני – שיחת טלפון קבועה מצד בן הזוג מתבצעת בתום שעת האיסוף המשוערת כדי לוודא איך כל אחד ואחד מהילדים הלך לבית הספר ולגן. אם בן או בת הזוג לא זוכרים או לא בטוחים, הנוהל קובע שיש לרדת מיד לרכב ולבדוק. ב-99.9 אחוז מהמקרים זו תהיה אזעקת שווא. אז מה? יותר ממקרה אחד בשבוע - זו עובדה סטטיסטית. בואו לא נהיה חלק מהסטטיסטיקה.
אקו"ם