חלום הנדל"ן: אנחנו דור נהנתן, מחוסר ברירה
חינכו אותנו שהדבר הכי חשוב בחיים הוא קורת גג. אבל גם אם אצמצם את חיי לפת לחם - רבע בית בשביל הילד לא יהיה לי. אולי הגיע הזמן לעדכן את החלום
זו השנה הראשונה שאני מנקה לפסח בית שרשום על שמי. יש לכך משמעות רבה, שכן נאה הפרקט בעיניי ואני נוטה להעניק לו יחס עדין במיוחד. בבית הזה לדלתות אסור להתנפח, כל קרעכץ במטבח עושה לנו קווץ' בלב וכל הזר הקרב לחדר העבודה שלי יומת.
שנים חלמנו על הבית הזה, שנבנה כולו בדמותנו. איך נקום כל בוקר ונצא אל הפרגולה ונשתה קפה מול הנוף המדברי. איך נזמין את כל העולם ואשתו לעל האש ונשוויץ בשידת השלייפלק שהעתקנו מאיזו מעצבת בפינטרסט. ועכשיו כשהחלום התגשם, רק שאלה אחת מקננת בראשנו: איך לעזאזל נחזיר את המשכנתא.
לפני שהיה הבית, היו חיים. עברנו מדירה לדירה, ממשכיר משוגע אחד למשכיר עוד יותר משוגע ממנו, אבל נהנינו מכל רגע. את עודפי המשכורת יכולנו לשמור בשביל יציאות לבילויים. מה גרם לנו להחליף את הרווחה ולהפוך לבעלי חוב של מאות אלפי שקלים לבנק עבור מפלצת בטון לבנה? לאלוהי הנדל"ן הפתרונים. אבל ככה עובד הראש של אנשים - אם יש לך סכום בצד, תקנה נכס שעולה פי שלושה ממנו עם משכנתא לכל החיים.
גם אם אצמצם את חיי לפת לחם רבע בית בשביל הילד לא יהיה לי.
צילום: שאטרסטוק
בתקשורת נוטים לדבר על מדינה שסועה. אבל מה שבאמת מחלק את המדינה הזו לשניים אינו הפער הגיאוגרפי, גם לא אשכנזים מול ספרדים, ואפילו לא עולים מול ותיקים. מה שמחלק את המדינה הזו לשניים זו השאלה האם יש לך דירה על שמך או לא. עזבו שרוב רוכשי הדירות למעשה משכירים אותן למשך כל החיים והדירה לא באמת בבעלותם. יש לך נכס? שודרגת. ולמי אכפת שכבר חמש שנים אתה צופה בחבריך נטולי הדירות טסים לחו"ל בעודך תקוע באוגוסט עם קמפינג בחוות האנטילופות. מי יחוש סנטימנטים אל האיש שהחליף כרטיסים לרדיוהד במרבדי דשא סינתטי, שיש לו ארבעה קירות לקום אליהם בבוקר אבל לא הרבה מעבר לזה.
גדלתי בבני־ברק, עיר שבה לא מחתנים ילד אם אין לך חצי דירה בכיס. דור ההורים שלנו קנה בתים בלי משכנתא. אז חלום כזה עוד היה בהישג יד: עבדת קשה, שמת כל שקל בצד וכעבור כמה שנים היה לך בית. לא גדלתי בבית עשיר, הוריי עבדו קשה כל חייהם כדי "לסדר אותנו", ובאיזשהו מקום אני מרגישה שמצופה ממני להעביר את פריבילגיית הנדל"ן לילדיי.
העניין הוא שבמציאות של בועת הנדל"ן הנוכחית, גם אם אצמצם את חיי לפת לחם ואשים כל חודש 5,000 שקל (שאין לי) בצד, רבע בית בשביל הילד לא יהיה לי. ולכן הרבה מהישראלים, גם אם הם בעלי דירות, חיים בסוג של ייאוש. התגובה האינסטינקטיבית של רבים מהם היא לומר "לעזאזל עם החסכונות, לפחות נהנה מהחיים".
זהו דור נהנתן מחוסר ברירה. דור שהיה מוכן להצטמצם בשביל הילדים שלו, לעבוד שעות נוספות בשביל בונוס במשכורת - אם היה מרגיש שיש לו סיכוי. אבל אין לנו סיכוי. יום אחד קמתי בבוקר והבנתי את זה. הבנתי שאם המציאות השתנתה, אין לנו ברירה אלא להחליף את החלום.
התאווה הישראלית לנדל"ן היא תולדה של אלפיים שנות נדודים. חינכו אותנו שהדבר הכי חשוב בחיים הוא קורת גג יציבה ויפה מעל ראשינו, מקום שאי אפשר להזיז אותנו ממנו. ואיך מגיעים לקורת גג יציבה? לומדים טוב, עושים תואר במקצוע נחשק - ואתה מסודר. השיטה הזו עבדה עד סוף שנות התשעים, אבל אז העולם השתנה. מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, מעבודה לכל החיים למשרות קבלן. יודע כל עובד מסור, גם אם הוא הייטקיסט מצליח, שכל עוד הוא שכיר שמקבל תלוש, סיכויי הצמיחה שלו בחיים מוגבלים מאוד. הוא אולי יסגור את החודש, אבל לא מעבר לזה.
אפילו לימודים באוניברסיטה כבר אינם ערובה להצלחה כלכלית. מומחים טוענים שהעבודות של הילדים שלנו עדיין לא קיימות היום, שהלימודים באוניברסיטה עשויים להתייתר בעתיד. יושב אדם מול המסך עם תואר שאפשר לנגב איתו חומוס ברחביה וצופה במכירת "מובילאיי", ואם הוא חכם הוא מבין לבד שחייבים לעדכן את החלום. הדרך היחידה להבטיח את עתיד ילדינו היא לא לחסוך שקל לשקל, גם לא לדחוף אותם לתוכניות מחוננים, אלא ללמד אותם איך להיות יזמים. איך לתרגם כישרון לצמיחה כלכלית, כזו שתבטיח להם לא רק בית אלא עדכניות ורלוונטיות בעולם שהופך ליותר ויותר תזזיתי.
הילדים המוצלחים של המחר לא צריכים בגרות מלאה ובטח שלא חסכונות. הם זקוקים לשני כלים חשובים - יכולות חברתיות ודמיון מפותח. ועליהם אני הולכת לשים כל שקל מיותר שייקרה בדרכי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם