100 קיטורים ראשונים: מי אחראי על אסון שירי הילדים?
ילדים זה נחמד, אבל הליווי המוזיקלי שמגיע איתם נחמד הרבה פחות. כי אפילו בלילה, ממש מאוחר, כשכולם ישנים והכול שקט, עמוק בפנים, איפשהו ליד ההיפוקמפוס, ציפי שביט ממשיכה לזמזם שיש לנו תיש
החיים שלי הם סיוט. לא במובן האִיובי של המילה: אני נשוי לאישה שנמצאת הרבה מעל הליגה שלי, עובד בעבודה שאני לא מתעב, משדר בתוכנית רדיו שאני אוהב ואב לילד חמוד יותר מהילדים שלכם (אובייקטיבי לגמרי), אבל חיי הם סיוט.
הבנתי את זה השבוע, כשעליתי למשרד במעלית שבה היו הבוס שלי, אישה מאופרת מדי ושליח של חברה שלא הפסיק לנעוץ מבטים באישה המאופרת מדי. הכול התנהל באופן מעליתי קלאסי, עד שאיפשהו באזור הקומה השנייה התחלתי לזמזם שיר שנתקע לי במוח מהבוקר. לא סיטואציה מביכה במיוחד, אלא אם כן אתה נוסע במונית ומתחיל לזמזם שיר שמתנגן ברדיו ולפתע הנהג מחליט להצטרף אליך בזמזום כאילו אתם צמד. אבל רגע אחרי שיצאתי מהמעלית קלטתי שהשיר שזמזמתי די בלהט, בנוכחות הבוס שלי, אישה מאופרת מדי ושליח מאוהב, היה שיר הילדים הידוע “פיל פילון“.
הגיע הזמן שמישהו יפתח את הנושא הזה. אנחנו עדים ללא מעט ביקורת ציבורית על חוסר מעורבות של המדינה והזנחה פושעת של תחומים כמו סיעוד, בריאות ורווחה. אבל אם יש תחום שבו ההפקרות חוגגת ואין שום יחס ראוי מצד הרשויות, זהו תחום שירי הילדים.
אני מודה, עד לפני שנתיים זה לא עניין אותי. חייתי בעולם נטול ילדים וציפי שביט. “הופ קטנטנים“ ו“הופ ילדות ישראלית“ היו מבחינתי ערוצי טלוויזיה שחולפים על פניהם בדרך לערוצי הספורט. שירי ילדים עניינו אותי כמו השאלה מי יהיה המועמד הבא לראשות מפלגת העבודה. אבל אז הגיע העולל, ואיתו שיחה למוקד שירות הלקוחות של חברת הכבלים והבקשה הארורה לרכוש את חבילת ערוצי הילדים.
בדיעבד, כשאני משחזר את השיחה, נדמה לי שהמוקדן החביב דווקא ניסה להזהיר אותי. אמרתי לו שאני רוצה לפתוח את הערוצים כי נולד לי ילד, והוא בעדינות אמר, “אחי אתה לא רוצה לעשות את זה, זה יהרוס לך את החיים“. אולי, אם הוא היה קצת פחות מעורפל, הייתי מקשיב לו. איזו טעות.
כמעט שנתיים אחרי, כוח העל של העולל, מלבד לפזר על הרצפה יותר אוכל ממה שהיה בצלחת מלכתחילה, הוא היכולת לשמוע את אותו השיר במשך עשרים פעמים ברצף לפחות בלי שיימאס לו. אם בחודשיו הראשונים עוד נהניתי מכך שבחירת השירים הייתה אך ורק ברשותי, מאז שהוא התחיל לדבר נלקחה ממני כל יכולת השפעה. הילד לא רק יודע מה הוא רוצה, הוא גם יודע באיזה סדר הוא רוצה את זה. עכשיו כל נסיעה באוטו נשמעת כמו שעשועון המוזיקה הגרוע בעולם:
עולל: "לדת".
יותם: מחפש את השיר “היום יומולדת“.
עולל: "תיק תק".
יותם: מחפש שעה את השיר “שעון בן חיל“.
עולל: "בון".
יותם: מחפש שעה את השיר “הסבון בכה מאוד“.
עולל: "פן".
יותם: מחפש שעה את השיר “השפן הקטן“.
וחוזר חלילה. אגב חלילה, יש גם הפקרות בכל הנוגע לכלי הנגינה הנהוגים בשירי ילדים. בשירים שלנו, הזקנים, לא נהוג לאלתר יותר מדי, אבל איכשהו בשירי הילדים יש תחושה שהכול מותר. וכך צפצפות, כלי נשיפה אלטרנטיביים, תופים מעצבנים במיוחד ושאר הצלילים הכי מעצבנים שאפשר למצוא מוצאים את עצמם משולבים יחד לתופת מוזיקלית שמלווה אותך 24/7.
אז נכון, אני לא שומע את השירים האלה כל היום. יש גם כמה דקות שהוא ישן בהן. אבל הצלילים לא עוזבים אותי: הם נשארים שם, מהדהדים במוח, לא נותנים מנוח, גורמים לרצות להיות מנוח. אפילו בלילה, ממש מאוחר, כשכולם ישנים והכול שקט חוץ מרעשים קסומים של לילה, אפילו אז, ברגעי הדממה, כשזה רק אני והשקט כביכול, עמוק בפנים, איפשהו ליד ההיפוקמפוס, אפשר לשמוע את ציפי שביט ונתן דטנר מרחוק, מזמזמים בקול גדול ובלתי נסבל את “יש לנו תיש“.
היה כל כך כיף כשהוא היה בבטן. בכל לילה לפני שהיינו הולכים לישון, הייתי שם שיר שהוא אוהב בטלפון ומצמיד לו שישמע. כל כך התרגשנו אז לגלות שהביטלס גורמים לו לבעוט, אריק איינשטיין ממלא אותו חשק לנגוח, ואהוד בנאי מביא אותו לזוז מהר. ניסיתי את זה שוב לפני חודש. השמעתי לו ביטלס והוא באמת בעט בי,
שמתי אריק איינשטיין והוא באמת נגח, ניגנתי אהוד בנאי והוא באמת ברח. הילד מכור לזוועה המוזיקלית שלו.
שירן, אגב, זורמת לגמרי עם הז‘אנר. היא מתלהבת מכל מילה חדשה שהעולל מזמזם, ונרגשת ביותר כשהוא מצליח גם לפגוע פעם בחודש באיזו פיסה של לחן. היא טוענת שהאיבה שלי כלפי שירי ילדים נובעת מכך שזהו אחד המקומות היחידים שבהם האישה, להלן האמא, זוכה ביתרון מובהק על פני האבא. הרי אם ננסה להבין את העולם לפי שירי הילדים נגלה שאמא היא יקרה, אוהבת, חמודה, חמה, מלטפת, מקשיבה, מפנקת, תומכת, מקבלת, משתפת, רכה, סבלנית, עוזרת, רוקדת, מחייכת, צוחקת. האבא לעומת זאת בדרך כלל בעבודה ויש לו סולם. וזה עוד לפני שדיברתי על ניסיונות הפחדה מדמות אב שאת הבולט שבהם ניתן למצוא בבית האחרון והמבהיל של פיל פילון.
אז נכון, נודניקים רבים אומרים לי, “חכה חכה, אתה עוד תתגעגע לזה. עוד מעט הוא יתחיל לשמוע מוזיקה של צעירים ואז אתה בכלל תסבול“. ואני אומר - צודקים, אבל רבאק, ממתי אסון עתידי מונע ממך להתלונן על אסון שפוקד אותך בהווה? ואתם יודעים מה? מילא זו הייתה הבעיה העיקרית. עוד לא התחלתי אפילו לקטר על הזוועות שאפשר למצוא בספרי הילדים. רוצים לשמוע?
אקו"ם