כן לשירות נשים, לא לשיקולים חוץ-מבצעיים
צה"ל זקוק לתרומת הנשים, ויש לדחות את מאזן האימה שרבנים מסוימים מנסים להציב. אך כשמדובר על שירות קרבי, אסור שאידאולוגיה פמיניסטית תחליף שיקולים מבצעיים
נדמה שבוויכוח על שירות בנות ביחידות הקרביות שכחו את הדבר הבסיסי: קודם כול צריך לתת את מלוא הכבוד וההערכה לאותן נשים צעירות שיש בהן הנכונות לתת הכול, להשקיע, ואפילו להקריב את עצמן. אלא שהוויכוח בעניין שילוב נשים ביחידות המסתערות מנוהל על ידי שני צדדים חסרי אחריות: מצד אחד, הרבנים בראשותו של יגאל לוינשטיין הרואה באישה סטארט־אפ מוצלח, עד האקזיט כמובן; ומצד שני היוהל"ם, שנראה כי היא פועלת מתוך מניעים אקדמיים ואידיאולוגיים ולא מתוך שיקול דעת צבאי טהור. כך לפחות עולה מכתבתו של יוחאי עופר בשבוע שעבר.בוויכוח הנוכחי צריך להפריד בין שלושה חלקים: 1. היעד האידאולוגי שמציבה היוהל"ם, ובעקבותיה צה"ל, בנושא שילוב בנות בקרבי. 2. המציאות העכשווית בשטח, בבסיסים וביחידות המסתערות. 3. שירות הנשים באופן כללי בצה"ל.
ברור שהתבטאותו של הרב לוינשטיין נועדה להרתיע בנות דתיות מלשרת בצה"ל. הוא וחבריו רוצים להפחיד את הנשים הדתיות הצעירות על ידי יצירת מאזן אימה סביבתי בקהילות, ביישובים ובמשפחות. כאן צריך לומר בנחרצות, ורבים כבר שמו לב לזה: הנשים הדתיות הן קבוצת האוכלוסייה האיכותית ביותר שיש לעם ישראל.
צה"ל זקוק להן, והן יכולות לתת את תרומתן גם בלי להיות טנקיסטיות או חי"רניקיות; יש המון תפקידי שירות איכותי - ואם הרבנים דואגים ליחידות הקרביות, שירות הנשים יגרום לכך שלא יצטרכו לקחת גברים בעלי נתונים גבוהים לשרת ביחידות סייבר וכדומה, כי אישה שהיא לא פחות טובה מהם תמלא את התפקיד.
בשטח יש היום מספיק ניסיון שהצטבר בצה"ל כדי לבחון איך בדיוק לשלב את הבנות בתפקידים נוספים, גם קרביים. יש היום כמה גדודים מעורבים שהידוע בהם הוא 'קרקל', ויחידות דומות פועלות בגזרות אחרות. אני לא רוצה לשפוט את תפקוד לוחמי ולוחמות היחידות האלה לפי עדויות אנקדוטליות, אבל המסקנות אינן חד־משמעיות. לכן, יש מקום למנות קצין מחוץ לצבא שינהל מחקר על ביצועי היחידות, ומה באמת קורה שם. הרי היו כבר היתקלויות. האם מפקדי הפלוגות והגדודים מרגישים טוב כשמבשרים להם שעוד 15 חיילות מגיעות ליחידה, או שהם היו מעדיפים לבצע את המשימה עם צוות של גבעתי? צריך לציין שצה"ל עצמו מתייחס אל היחידות המעורבות כאל "חי"ר קל", דהיינו לוחמים בדרג נמוך או בינוני שנועדו רק למשימות בט"ש אך לא למשימות התקפיות במלחמה, כמו חטיבות החי"ר הידועות של צה"ל.
לחברה הישראלית יש גם ניסיון די עשיר מהעבר בשירות בנות לוחמות, ומעניין אם מישהו מנסה ללמוד ממנו. באמצע שנות השישים כתב מי שהיה מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, פרק מיוחד על שירות נשים בפלמ"ח. נתחיל במהות: שירות הלוחמות בפלמ"ח נבע מלחצן של "החברות" מלמטה. הפלמ"ח היה שוויוני בערכיו, ו"החברות" דרשו להשתתף ולהוכיח את עצמן ולתרום בכל התפקידים. ואכן בהתחלה הוחלט שבכל פלוגה תהיה כיתה אחת של לוחמות. בהדרגה הגיעה ההשתתפות ל־25 לוחמות בפלוגה. המוטיבציה של הקרביות הייתה גבוהה ביותר, ובהרבה מקרים החברה הצטיינה בביצועיה יותר מהחבר.
ואז הוקמה מסיבות שונות ועדת מומחים בהגנה, שאחת ממסקנותיה הייתה שהשאפתנות להצטיינות יתרה פוגעת פיזית באשה ואף עלולה לפגוע ב"אמהות" שלה. הם לא הצטעצעו והתייחסו ישירות לסוגיית פוטנציאל האמהות. לא במקרה הבחינה הזו התרחשה ככל שהאפשרות להתלקחות קרבות־שדה עם הערבים הפכה למוחשית יותר. עדיין היעד היה לשלב נשים כמה שיותר בכל התפקידים, אבל בתחום הקרבי דובר יותר על תפקידי סיור ותפקידי לחימה נייחים, כמו שמירה או הגנה. ובכל זאת, היו לא מעט לוחמות.
על מה שקרה כשהגיע רגע האמת של פרוץ מלחמת העצמאות, העידו בספריהן נתיבה בן־יהודה והדסה אביגדורי־אבידב. נתיבה, שהייתה הלוחמת הבולטת בפלמ"ח, "השֵדה הצהובה", כתבה בפירוש שעם תחילת הקרבות והתופעות האכזריות הנלוות אליהם משכו את הבנות מהחזית. רק בודדות נשארו. היא עצמה התמוטטה פיזית ונפשית, ועל כך היא מספרת ב'1948 - בין הספירות' וב'מבעד לעבותות'. הדסה הייתה בליווי שיירות, ונקודת המשבר שהיא מציינת זו הקמת צה"ל ופירוק הפלמ"ח, שגרמו בבת אחת לירידת מעמדן של "החברות" שהפכו לחיילות.
במבצעי צה"ל הגדולים האחרונים הייתה למיטב ידיעתי רק אישה אחת בקו הקדמי, רופאה אמיצה שצוותה לגדוד שריון בעזה. יש היום נשים בצוותים של ספינות חיל הים; בקורסי חובלים יש כמעט תמיד חניכה אחת, ובקורס הנוכחי יש כמה נשים שעתידות להיות חובלות. לא נשמעו בעשור האחרון קובלנות ממפקדי חיל הים. יש כמה לוחמות בתותחנים. יש טייסות ונווטות.
מומחים לענייני צבא טוענים שבכל תחומי הלחימה הנ"ל נשים יכולות לתפקד היטב, אך זהו תפקוד שונה מהותית מסוג הלחימה ביחידת שדה שעלולה למצוא עצמה במגע קרוב עם האויב, ובעת מלחמה תידרש להסתערות קבוצתית כזו או אחרת. יש שני קווי מחשבה בנושא הזה: האחד, מה יקרה ברגע האמת, במערכה שדומה יותר למלחמת יום הכיפורים או לבנון הראשונה, ופחות ל'צוק איתן' או לפעילות הביטחון השוטף? כיצד יגיבו המפקדים הבכירים ומפקדי היחידות בתנאי הלחץ ודיווחי האימים? מי שמשתעשע בהכנסת לוחמות לטנקים צריך לחשוב על מצב שבו יש לצה"ל לפחות מאה צוותי טנקים של בנות - צוותים מעורבים או רק בנות. אפשר לקבוע בוודאות שלא רק שהמפקדים יהססו להטיל את הטנקיסטיות לקלחת האש הכרוכה בפציעות נוראות ואולי נפילה בשבי, אלא שתונחת הוראה מהמנהיגות הלאומית למשוך את הבנות מאזורי הקרבות; או אז ימצא צה"ל את עצמו כמי שבנה תוכניות על סד"כ מדומה. יחסרו לו פתאום 100 צוותי טנקים, חטיבה אחת פחות.
קו המחשבה הנגדי נחשף בפניי בשאלתו של קצין בכיר, בתום לב, מדוע במג"ב לא שומעים פרץ וצווחה כאשר משולבות בו לא מעט לוחמות? הנה תשובה חלקית: א. כי המגזר הדתי על מנהיגיו לא מעורב בעסק. ב. כי במשמר הגבול, כחלק מהמשטרה, שולט אתוס מקצועי. בצה"ל, עם כל רוח הלחימה וערכי המקצוענות שלו, לא שולט אתוס של גוף מקצועי. במג"ב, כמו בחיל הים וכמו בחיל האויר, קיים אתוס מקצועי, יש מפקד הנושא באחריות, וכל מהלך שילובי מתנהל לפי שיקול המפקד ולפי הקודים הנדרשים. לכן לא שומעים הרבה חריקות משם. הפיקוד של צה"ל עד היום הוא דיפוזי ומפוצל, בין הרמטכ"ל, הדרג המדיני והרחוב.
כך שהמצב העכשווי בצה"ל הוא די נכון מבחינת שילוב לוחמות, ויש עוד מה לקדם ולשנות; אך היעדים של היוהל"ם לדחוף את הנשים לכל תפקידי הלחימה הם יעדים אידיאולוגיים שמושפעים מגורמים רדיקליים חוץ־צבאיים, ולכן - פסולים.
אקו"ם