למה המערכת מקשה להרשיע בעבירות רצח?
הסדר טיעון מגוחך פטר בעונשים קלים אב ובן שדקרו למוות אדם במהלך ויכוח. העיוות הזה מתחיל כשהמערכת מקשה להרשיע על עבירת רצח. הגיע הזמן שהמחוקק ישלים את המלאכה
מדברים הרבה על השיח האלים בתקשורת וברשתות החברתיות, ומעט על האלימות הפיזית הממשית. זאת שנמצאת באזורים שאותם מעמד הביניים הבורגני והשבע מעדיף שלא לראות, לא לקרוא ולא לשמוע. כי אם אתם תושבי גבעת־שמואל, פתח־תקוה או עפרה שהולכים להתאמן בדוג'ו של קראטה, אתם יודעים שהמטרה היא רק חיזוק השרירים והיציבה, סיבולת לב ריאה ושחרור אנרגיה. אין חשש ממשי שתיאלצו להרביץ למישהו שתקף אתכם ברחוב. אבל בישראל האחרת יש הרבה מקומות שלא נהנים מהביטחון האישי האלמנטרי הזה. לכן כשהפרקליטות מבקשת לסגור תיק מהר וחותמת על הסדר טיעון מקל במיוחד לעברייני אלימות, צריך לדבר על זה.
מוטי קריספיל הוא צעיר שדהר על הטרקטורון שלו ברחוב במגדל העמק בשעת ערב מוקדמת. רעש הטרקטורון העיר משנתו את אנדריי נפומיאשצ'י, להלן המנוח, וזה יצא מהרחוב וביקש מהצעיר להפסיק לדהור ברחובות כדי שבתו הקטנה לא תתעורר מהשינה. בין הצדדים התפתח ויכוח וקריספיל הלך וקרא לאביו, אליהו. לאחר כמה דקות חזרו האב והבן למקום עם סכינים, צעקו על המנוח ואיימו עליו במטרה לגרום לו לרדת לרחוב. נפומיאשצ'י ירד עם לום ברזל, אך זרק אותו במהלך הוויכוח והסתובב לחזור לביתו. השניים הסתערו עליו ודקרו אותו במקומות שונים בגופו. אחת הדקירות קרעה את העורק הראשי בירכו, והוא מת מהלם תת־נפחי.
"המנוח תואר כגבר חסון, ספורטיבי ובריא, אשר היווה את עמוד התווך עבור המשפחה הגרעינית והמורחבת", כתבו השופטים בנימין ארבל, שאהר אטרש ויונתן אברהם מהמחוזי בנצרת. "האובדן הפתאומי נחווה על ידיהם כאירוע טראומטי וקיצוני, מציף אותם בכאב, חרדות, כעס ובדידות, ומלווה בתחושת הלם עמוק והתמוטטות מוחלטת של העולם המוכר והבטוח, במיוחד נוכח העובדה שהאירוע התרחש בחצר ביתם, לעיני אשתו של המנוח ובתו, כאשר הפוגעים הם שכניהם שפגעו בו באופן אלים ואכזרי ולא הושיטו לו עזרה ברגעיו האחרונים".
השופטים אמנם מחו על "תת־תרבות הסכין" ודיברו על "האינטרס הציבורי המובהק בהרתעה מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות", אך קיבלו את הסדר הטיעון ופטרו את הבן והאב בעונשים קלים של 6 ו־16 שנים בהתאמה.
העיוות הזה קורה מפני שהרפורמה המתבקשת בחוק העונשין מתמהמהת, וכיום רק במקרים נדירים ביותר ניתן להרשיע רוצחים על עבירת רצח. רשימת התנאים ארוכה ומסובכת, ואפילו היעדרו של אחד מהם מוריד את האישום לדרגת הריגה. ועדת קרמניצר הגישה לפני שנות דור את המלצותיה, שלפיהן יש להוסיף הגדרות ביניים למעשי רצח שאולי לא בוצעו בתכנון ובכוונה תחילה אולם אין מחלוקת שהן דורשות טיפול הרתעתי חריף. הגיע הזמן שהמחוקק ישלים את המלאכה.
לשכת עורכי הדין יצאה בקמפיין נגד הסנגוריה הציבורית, שבמהלך שני עשורי פעילות צמחה בממדי ענק מתקציב של 20 מיליון שקלים לתקציב של רבע מיליארד. האינטרס הפוליטי של ראש הלשכה ברור - שמירה על הגילדה. הכמות העצומה של התיקים המיוצגים על ידי הסנגוריה לא משאירה כמעט עבודה לעורכי דין פליליים מהמגזר הפרטי. הדבר פוגע בשוק, שגם ככה נמצא במצב לא פשוט. אם זה היה הסיפור, אז הדיון כאן היה כלכלי־חברתי - מי אמור לייצג את הנאשמים, ציבור משלמי המיסים או הנאשמים עצמם?
אבל ראש לשכת עורכי הדין, אפי נווה, מעלה טענה נוספת וכבדת משקל: הסנגוריה הוקמה כדי לתת ייצוג לנאשמים חסרי יכולת, אלא שכיום היא מייצגת ציבור עצום של נאשמים ללא בדיקה מעמיקה באשר למצבם הכלכלי. רוצים דוגמה לאבסורד הגדול? הסנגוריה מייצגת גם את עו"ד רונאל פישר, זה שעל פי כתב האישום חטא והחטיא ושלח ידו במעל בסכומי עתק. לא רק שהיא הסכימה לייצג אותו, אלא שמשום שהוא נאשם 'יוקרתי' היא חששה שמא הייצוג שהיא מספקת לא יהיה מספיק איכותי ולכן שכרה עורכי דין פרטיים על חשבון הציבור.
"את עשרות המיליונים הרבים אשר משמשים למימון ייצוגם של נאשמים עשירים, ראוי להפנות לטובת השכבות החלשות ולצרכים חברתיים ממשיים כגון סיוע לקשישים, נכים ומוגבלים והרחבת סל התרופות. לשכת עורכי הדין לא תיתן יד להמשך הביזה של הקופה הציבורית", אמר נווה, והוא צודק.
בשבוע שעבר כתבתי על פסק הדין של הדיין הרב אוריאל לביא, שסירב להכיר בנישואין פרטיים עם הסכם קדם־נישואין שכלל איסור פנייה לבתי דין רבניים וכן תנאי בקידושין. בין היתר מתח בית הדין ביקורת קשה על הרב גדעון פרל מאלון שבות שהחתים את בני הזוג על ההסכם. הרב פרל התקשר אליי השבוע וטען שהולך שולל על ידי בני הזוג. הוא ביקש לפרסם את הדברים הבאים: "יודגש בזה שאיננו מספקים הסכמים כאלו, ואין לי כל חלק בניסוחו! שלא כפי שמשמע מפס"ד בנידון. מזה עשרות שנים שהייתי בתפקיד זה לא יצאה מכשלה תחת ידינו, ואני מצטער על שרבוב שמי בפס"ד זה שחבל שלא נשאלתי על כך בזמן שביה"ד עסק בבירור העניין.
"לגופם של דברים, הזוג המדובר כנראה הופיע בפני לביתי, שלא בשעות המשרד, וחשבתי שנרשמו לנישואין כהלכה במשרדנו. כפי הנוהג אצלנו. איני מכיר אותם ואינם מתגוררים בגוש עציון. אני מניח שבקשתם הייתה שאאשר להם בחתימתי את ההסכם שהציגו בפני. אני משער שבאותו רגע התרשמתי שאכן סיימו את הרישום במשרד ונשלחו לחתום אצלי על ההסכם. מחמת דוחק השעה חתמתי ללא תשומת לב לכתוב בו, ואישרתי שאכן זו חתימתם בלבד. ועתה התברר שבכלל לא נרשמו לנישואים. אין בכך משום הסכמתי לגוף ההסכם, ואילו הייתי מודע לתוכנו הייתי משלחם מעל פני. חושדני שמלכתחילה היה כאן תכנון זדוני להכשילני, ולנצל את התשלום הנמוך עבור האגרה המשולמת על אישור כזה למועצה הדתית".
סצנת המשפט העברי נשלטה בידי שנים ארוכות על ידי הסמינרים של פרופ' נחום רקובר. מעבר לפרסום הסדרה המונומנטלית של ספרי 'חוק לישראל', הסמינרים בסופ"ש יועדו למשתמשים כבדים שמוכנים לצלול למעמקי המקורות ולהזיע על הטקסטים בחדרי הישיבות של בית הארחה רמת רחל. אבל הגיל הממוצע של המשתתפים הקבועים הגיע לאזור ה־70, ואז נכנסו לזירה המתחרים 'הצעירים': ועדת המשפט העברי של לשכת עורכי הדין, בהנהגת איציק נטוביץ ואפרת רוזנבלט.
אלא שהסופ"שים של הלשכה הם קצת פחות משפט עברי ולימוד תורה, וקצת יותר מינגלינג שנתי לבכירי עולם המשפט מהציונות הדתית. חוץ מההזדמנות של עורכי דין מהשורה להתחכך עם שופטים ופרקליטים בכירים בתור לצ'ולנט, לסמינרים הללו יש תפקיד חשוב אחר: קבוצת ייחוס וגב חברתי לעורכי דין בכירים שפועלים בסביבה אולטרה־ליברלית. כן, גם הם צריכים תמיכה מורלית ורעיונית לערכים השמרניים שהם הביאו מהבית. מי שדואג להכניס חובשי כיפות למערכת, צריך גם לדאוג שהם לא ירגישו לבד.
אקו"ם