יהודים נספו בגז צקלון, סורים נספים בגז סארין
נדמה לנו שאנחנו יכולים לרענן את העמוד, להוריד חזרה את המבט, אבל אנחנו חייבים לבחור להתייצב בצד הנכון של ההיסטוריה – ולא להרפות. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה יותר לשתוק
גל של מראות אימים מסוריה זולג אלינו, אל העולם החיצון. מפורר את חומות ההדחקה. מאותת שהשמים שלנו סמוכים. זה טבעה של מלחמה אכזרית בעולם אלקטרוני. תינוקות פעורי עיניים, עשן, הריסות. ההתקפה הברוטלית של מטוסי צבא סוריה על מחוז אידליב ועל בית החולים המטפל בפצועים גרמו לכולנו להרים את הראש לרגע מכאן אל מעבר לגדר. בית החולים נהפך לחורבות, לא במקרה, לא בטעות. מישהו ממשיך לתפוס את בני האדם, את כולנו, ככלי משחק לשימור אינטרסים.כל כך הייתי רוצה לכתוב שנפל דבר. שנשברו הכלים, שבשאר אסד חצה קו אכזריות חדש. אבל זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה שימוש בחומרי לחימה כימיים קטלניים נגד אזרחים סונים ומורדים. אלא שהפעם אנחנו יכולים לבחור להקשיב לזעקות.
שש שנים נמשכת מלחמת האזרחים בסוריה. אלפי ימים של אפלה. השנה האחרונה הייתה האיומה והקשה ביותר לילדים הסורים. יותר מ-700 נהרגו. 851 ילדים אולצו להצטרף כלוחמים למיליציות החמושות. למעלה מ-2 מיליון ילדים פליטים נודדים חסרי בית. היממה האחרונה נתנה לנו חלון הצצה לגיהינום.
נשיא ארה"ב הזדרז למצוא את האשם המידי – הנשיא הקודם. ראש ממשלת ישראל הצביע על העולם כאשם מרכזי. מנהיגים נוספים בעולם אמרו אוי. ועוד לילה אפל עבר בשכונה. במקצבי החדשות המקומיים, בכפר הגלובלי התזזיתי שלנו, מהר מאוד אנחנו גוללים את הפיד. שוקעים במצולות העצמי.
בגל השריפות שפקד השנה את ישראל בית הורי, בנווה צוף, נשרף כליל. ניצבתי המומה מול האודים המעשנים שהיו ביתי, משותקת מול אכזריות האובדן, מול חוסר האונים הלא נתפס של בית שוקק שנחרב. ומנגד הייתי עטופה בידיים המושטות לעזרה מכל רחבי הארץ. הבנתי שהגיע הזמן להתעורר ולהושיט יד גם מעבר לגדר. הגיעה שעתנו לזעוק למענם. התלכדנו כמה אנשים זרים זה לזה שהכאב לא נתן להם מנוחה והחלטנו לפעול. הגענו מרקעים שונים וחיפשנו את הנתיב שיאפשר לנו להושיט יד אל מי שנדמים כאויבים המרים שלנו. במציאות המורכבת בסוריה, שבה סיוע לכל צד הוא על חשבון ולעומת הצד השני, החלטנו שאנחנו מתמקדים בילדים.
באופטימיות ואמון פתחנו באמצע הלילה קמפיין לגיוס המונים והזמנו – ועדין מזמינים - את כולם להצטרף אלינו ולהושיט יד מעבר לגדר. אלפי ישראלים התייצבו לצדנו לטובת הילדים בסוריה, קילפו מעליהם ציניות ורפלקסים של ניכור ושנאה. כן, אנחנו שומעים לא מעט שמענו את המשפט "עניי עירך קודמים" , נכון, אך כשחיי חפים מפשע מוטלים על הכף, זו חובתנו המוסרית הקיומית לפעול. עוד ועוד מצטרפים ושולחים גלי חסד. הגענו ליעד תוך ימים בודדים וכעת אנחנו עומדים על יותר ממליון וחצי שקלים. יחד עם ארגון IFA בראשות גל לוסקי העברנו בדרכים לא דרכים משלוחים של תרופות וציוד הומניטרי, ואנחנו ממשיכים בכל העת לעבוד על העברת המשלוחים הבאים.
בכל יום אנחנו נתקלים בסיפור מרגש נוסף: ילד בן 10 שתרם את כל דמי הכיס שלו, תלמידות בית ספר "הרדוף" בצפון שליקטו שקל לשקל והצליחו לאסוף אלפי שקלים, אדם שהקדיש את תרומתו לאביו ואמו שנספו בשואה. תרומות מגיעות גם מקהילות יהודיות מגוונות ברחבי העולם, וטלפוני תמיכה והודיה מגיעים ממקומות בלתי צפויים מעבר לגבול. אני מאמינה שלצד הסיוע הקונקרטי וההכרחי למען הילדים, ההד הציבורי שהנתינה היהודית הפשוטה הזו עושה בעולם חשוב מאוד.
אבל הבוקר, בכאב עצום, אני מבינה שזה לא מספיק והגיע זמנה של הממשלה לעשות מעשה ישראלי ציוני, יהודי ואנושי. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לשתוק יותר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצנו לשתוק יותר. תקראו לזה אנושיות, יהדות או שכנות, ומקופלים בתוכה גם עשרות מונים של הישרדות עצמית – העולם שתק כשהילדים שלנו נספו בגז צקלון והוא שותק כשמשליכים על ילדי סוריה גז סארין.
בינואר הכריזה מדינת ישראל שתקלוט ילדים יתומים, פליטי הקרבות בסוריה, לשיקום בישראל. שר הפנים אריה דרעי קיבל את המתווה שהוצע לו בעניין וראש הממשלה אישר. היוזמה החשובה הזו הפיקה לכמה דקות כותרות חינניות לישראל ברחבי העולם, אך לא התממשה מעולם. כל הניסיונות לברר מה עלה בגורלה נבלמו, סביר שהיא נקברה בתוך האינטרסים והקטנות המקומית – והתפוגגה כלעומת שבאה. עכשיו הגיע הזמן לממש גם אותה. אנחנו מוכרחים.
דווקא בפתחו של חג החירות, שהביא בשורה של שחרור וגאולה מתוך אפלה, ובסמוך כל כך לימי הזיכרון הלאומי שלנו, הידיעה שהכל שביר וזמני מחייבת אותנו להיות חזקים, אך לא פחות מכך – להיות אנושיים.
בואו ננצור את מראות האימה האחרונים. בואו לא נדלג. בואו נתבע ביחד מהממשלה שלנו להיות שליחה אמיתית שלנו, לא להיגרר אלא להיות זו שמובילה את המהלכים הבין לאומיים, להיות זו ששולחת סיוע הומניטרי לפחות כמו שעשו אזרחיה, לתת בית לילדים היתומים. ומעל לכל לומר בנחרצות – לא עוד. זה תלוי בנו. בכל אחד מאיתנו. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה יותר לשתוק. נדמה לנו שאנחנו יכולים לרענן את העמוד, להוריד חזרה את המבט, אבל אנחנו חייבים לבחור להתייצב בצד הנכון של ההיסטוריה – ולא להרפות.
אקו"ם