נתניהו או התקשורת - מי אשם במשבר התאגיד?
היחס המשפיל שספג מהתקשורת הישראלית לאורך שנות התשעים והאלפיים, הרגיל אותו שככה מתנהלים יחסי עיתונאים־פוליטיקאים: בכוחנות
1. הברית בין שר האוצר כחלון ויו"ר ההסתדרות ניסנקורן קיבלה השבוע תוקף רשמי, כשהשניים החליטו על ריצה משותפת. מה שפחות זכה לתשומת לב הוא שיתוף הפעולה המפתיע, הסמוי, בין ראש הממשלה נתניהו והמתמודדת לראשות ההסתדרות יחימוביץ'. המקורבים ביותר לנתניהו פעילים במטה יחימוביץ'. מילא זה: השניים גם גילו זהות אינטרסים לטובת עובדי רשות השידור במהלך המשבר האחרון. ההיגיון עד כה אמר שכראש ממשלה יעדיף נתניהו את ניסנקורן הנוח על פני יחימוביץ', המיליטנטית יותר בכל הנוגע לזכויות עובדים. אבל תמיד יש הפתעות בחיים.
2. "את מי מעניין מי יחזיק בתאגיד? זה רק שלושה אחוזים. זה לא מעניין. לא הבנתם, זה פשוט לא מעניין". את הטקסט הזה השמיע בקיץ האחרון אחד, בנימין נתניהו. זה קרה במהלך תדרוכי הקיץ לעיתונאים. זה לא היה תרגיל הטעיה מתוחכם, כי בהמשך דבריו לאנשי 'קשת' ו'רשת' פירט נתניהו מה כן מעניין אותו: פיצול ערוץ 2 והכנסת תחרות לשוק. זאת אומרת, הוא השמיע דברים שלא נעמו להם. לכן אפשר לקבוע די בביטחון שמתישהו בחורף האחרון הפך התאגיד בעיני נתניהו מזבוב טורדני למשבר ענק שבשלו שווה, בתנאים מסוימים, לפוצץ הכול. נתניהו של אביב 17' ניצח את נתניהו של קיץ 16', והמחיר מבחינתו היה יקר: הוא נאלץ לוותר על חוק הפיקוח על התקשורת המסחרית, ולהתנחם בערוץ שלא יעניין איש רגע אחרי שיעלה לאוויר, מרוט נוצות ומנופח מכסף.
נתניהו וכחלון. בחורף האחרון הפך התאגיד בעיני נתניהו מזבוב טורדני למשבר ענק.
צילום: אמיל סלמן
3. אז מי אשם? התקשורת שרדפה את נתניהו שנים, או נתניהו שרודף את התקשורת עכשיו? אפשר לסכם במשל: נתניהו הוא הילד המוכה שהופך בבגרותו לאב מכה. היחס המשפיל שספג מהתקשורת הישראלית לאורך שנות התשעים והאלפיים, הרגיל אותו שככה מתנהלים יחסי עיתונאים־פוליטיקאים: בכוחנות.
4. עוד לפני שזה סיפור על נתניהו והתקשורת, זה סיפור עתיק יותר על בירוקרטיה ממשלתית. כלל ישן נושן במדע המדינה טוען ש"גופים ממשלתיים לעולם אינם מתים". לפיד האב סגר את משרד הדתות ב־2003, רק כדי שזה יקום לתחייה כמשרד לשירותי דת. לפיד הבן קיצץ את הממשלה ל־18 שרים, רק כדי לראות את החוק שלו מבוטל בלילה אחד בכנסת. לרגע אחד ב־2015 היה נראה שגלעד ארדן ניצח את האקדמיה: האגרה בוטלה, הרשות נסגרה ותאגיד חדש ויעיל עמד לקום, נוצץ ועטוף בניילונים. אבל כמו ב'קיל ביל 2', נשמעו פתאום קולות חבטה חלושים מתוך הקבר, ורשות השידור קמה לחיים. הלקח מהדהד היטב בכל רחבי המערכת: בדור הקרוב איש כבר לא ינסה לסגור גופים ממשלתיים לא מתפקדים. בניגוד לגופים אנושיים, גופים ממשלתיים לא מתים מעודף שומן. להפך: הם עוטים עוד תקציבים ועוד משרות, וכך קשה יותר לסגור אותם.
5. הוא דפק על השולחן. פעמיים. הוא הרים את קולו, באופן חריג. והוא לא חייך אפילו פעם אחת. באי הטקס החגיגי ברמת בית־שמש תהו: הזהו משה כחלון? הזהו הכייס המנומס, שמתפשר ומתפשר בחיוך עד שהוא משיג את מה שהוא רוצה? כל מי שצפה בכחלון בטקס, במבטים המקפיאים לראש הממשלה, התרשם משני דברים. הטקסט לימד שכחלון בממשלה הזאת כדי להישאר, גם במחיר פשרות כואבות על התאגיד ומכה בדעת הקהל. המוזיקה לימדה: העלבון הזה מנתניהו לא במהרה יישכח.
6. מי אמר את הדברים הבאים: "במשך אלפיים שנה חלמו יהודים על ירושלים וחברון, יהודה ושומרון. טוב לחזור לערש מולדתנו. החלטת הקבינט על בנייה בתוך היישובים, ואם נדרש בסמוך לה, מאפשרת את ההתפתחות המאוזנת והנכונה ביהודה ושומרון, ואני מברך על ההחלטה הזו". זמביש? סמוטריץ'? גאולה כהן? לא, זהו דווקא השר יואב גלנט, איש 'כולנו', לשעבר משקיף בפורום החווה של שרון, בהרמת כוסית עם ראשי ההתיישבות ביש"ע. אם מצרפים לכך את הגיבוי לנתניהו במשבר התאגיד ואת הערפל סביב עתידה של מפלגתו הנוכחית, מקבלים את המסקנה: גלנט במהלך קרקעי נרחב לכיבוש ליבותיהם של מתפקדי הליכוד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם