ראשי » חדשות » דעות

חייל אחד מול מאות אזרחים בסוריה: על מי אני מתאבלת?

מצד אחד, טבח מזעזע בסוריה שבו נרצחים עשרות ומאות אזרחים. מצד שני, חייל אחד, אשר על אף שאיני מכירה אותו, הכאב על מותו מפלח לי את הלב. על מי צריך להתאבל? על מי שקרוב אלינו, או גם על הטרגדיה של האויב? טוב שיש הגדה של פסח שתתן לנו תשובה

עוד שורות אלה נכתבות ומדברות, בשורת איוב באה. אלחי טהרלב, בנו של ראש מדרשת לינדנבאום הרב אהד טהרלב, נרצח הבוקר בידי מחבל בצומת עפרה.

הכאב מיידי. מפלח. הרב אהד טהרלב הוא דמות מוכרת בעולם התורני המגזרי, ואף קראתי ושמעתי דברים שכתב ורעיונות שהגה. את בנו  מעולם לא פגשתי, אבל משהו עמוק יותר מהיכרות פנים מול פנים מחבר בינינו: הוא יהודי. הוא חייל. הוא ישראלי. הוא בן השבט שלי. תחושת הצער עמוקה ומשפחתית כמעט.
 
אין מקום לזיוף ואין צורך לזייף – מותו של בן עמי מכאיב לי יותר ממוות אחר. גורלי וגורלו קשורים. אני באמת מאמינה ברעיון של הרב קוק זצ"ל, ובמטבע הלשון הרוחני "נשמת האומה". עם ישראל מורכב מפרטים שביחד הם דבוקה נעה, חיה, נושמת. כשבן נופל, הדי הנפילה מגיעים למרחק  ומטלטלים את החוטים הקושרים.

בשבוע החולף דיווחו אמצעי התקשורת על מותם של ילדים סורים בגז בידי משטר אסד. הרוחות ברשתות החברתיות, כביטוי להלך רוח ישראלי כללי, סערו בשלל מערבולות וזרמים: לצד הזעזוע מהמוות האכזרי של ילדים רכים נפתח דיון ער על מידת הצער שיש לחוש או להביע על אסונו של הזר, שעד לא מזמן היה גם אויב מוצהר ומאיים.
    

על מי מתאבלים, שאלו הקולות. על הטרגדיה של החמור באויבים? על ילדים באשר הם? רק על מי שקרוב אלינו? על יהודים? על ידידי היהודים? הצהרות מגוונות על מידת הצער הראויה לישראלי הושלכו לתוך זירה תוססת מצד עיתונאים ואנשי ציבור, ושם נערכו קרבות מילוליים עקובים.

תוצאות התקיפה הכימית בסוריה (צילום: רויטרס)

 

איזה מזל שפסח מרחף מעל הכול, ואיתו ההגדה, ככה שאין ממש סיבה להתלבט: "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" (סנהדרין, לט) שואל הקב"ה את בני ישראל, לאחר שחצו את הים בחרבה ופצחו במסיבת טבע מרהיבה של הודיה. ומשיבה הגמרא: "הקב"ה לא שמח במפלתם של רשעים". באמת שאין מה לשמוח. כל מקום שיש בו הרג ומוות ורוע, מדובר בגילוי שלילי של פני המציאות. בעיוות של הסיבה שבגללה נברא העולם.

אז אפשר לשמוח מכך שסוריה אינה מהווה איום על ישראל, ואפילו להיות מאושרים ממש מכך שאפשרות החזרת הגולן – חבל הארץ היפה מכולם – ירדה מן הפרק. אבל בהחלט יש על מה להצטער שילדים סורים מתים, והצהרה על היעדר תחושת הזעזוע זו בחירה סרת טעם, וסליחה, גם לא ממש דתית.
 
כי דווקא האדם המאמין אמור לדעת שבכל מקום שיש בו בני אדם, יש גם אלוהים. בכל מקום שבו בני אדם נולדו, נולדה איתם גם האפשרות ליצירה, ללימוד, לשמחת חיים, לשגשוג, לחסד. מה שהם בוחרים לעשות איתו – זו כבר אחריותם.

הנה למשל ביתיה, בחורה לא יהודיה בעליל, עשתה חסד עם תינוק יהודי אחד ששט בתיבת גומא בנהר, ומה אתם יודעים, אותו תינוק גדל והפך להיות הנביא הגדול ביותר של עם ישראל, שהוליך את העם עד לחבל ארץ אחד, שהיום ייטמן באדמתה בן טהר לב.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

עינת ברזילי

לשעבר עורכת ערוץ היהדות, מבקרת תרבות ודוסית מחמד

לכל הטורים של עינת ברזילי