בגלל הקטניות: כך החמיץ עם ישראל את יציאת מצרים
מיוחד לחג: כך פספס עם ישראל את יציאת מצרים. סיפור היסטורי חלופי שתחילתו במכת בכורות וסופו בלפתית
ט"ו בניסן שנת תמ"ח, מצרים העתיקה: בחצות הלילה הוכו כל בכורי מצרים, ושעה קלה לאחר מכן הגיעה הפקודה המיוחלת מארמון פרעה למשה ולאהרן, נציגי היהודים – קומו, צאו. לכו מפה מהר, אתם, נשיכם, זקניכם וטפכם. אנחנו לא רוצים לראות אתכם כאן אפילו עוד רגע אחד.משה ואהרן היו מאושרים, אבל יותר מכך היו טרודים. צריך למהר להוציא את כולם, 600 אלף רגלי, לפני שזעקת משפחות הבכורות המוכים תדעך ופרעה יתחרט. ההוראות לעם, שעד לפני רגע היו עבדים, היו ברורות מאוד והזכירו מבצע צבאי: תשאלו זריז כמה בגדים וכלים משכניכם המצרים, וקדימה לדרך. מה עם אוכל, אתם שואלים? תעשו בצק, אל תחכו שיחמיץ - וקדימה. קוראים לזה מצות, נעים להכיר, וזה מה שיאכלו עכשיו בניכם ובני-בניכם עד דור אחרון. נו זריז, השחר עוד מעט עולה.
גוש ענק ושחור עמד רוטט בפאתי רעמסס. מי שהיה מתקרב אליו היה מבחין בחלוקה לשבטים, בעיניים הטרוטות מחוסר שינה ומהתרגשות. הכול היה מוכן למאורע המכונן של שיבת בני ישראל לארץ כנען, הלוא הוא יציאת מצרים. ואז, רגע לפני שמשה רבנו נתן את פקודת ה"נוע", מישהו מבני שבט לוי הגיע אליו בריצה, התנשף רגע אחד או שניים, הסדיר נשימה ותלה במנהיג הנערץ עיניים דואגות.
"כן, מה הבעיה?" שאל משה בנעימות.
"אה, רבנו, זה לגבי המצות האלה שאמרת להכין", השיב לו בן לוי.
"נו, מה איתן?" האיץ בו משה.
"אז ככה: מתברר שזקני שבט זבולון אישרו לנשות השבט לטבול את המצות שכבר מוכנות בתוך מים רותחים כדי שהילדים יוכלו לאכול. הם אומרים שזה קשה כמו קרש, ושאין שום סיבה לא להכניס את זה למים ולהכין מרק. המצה הרי כבר מוכנה, הם אומרים, ולכן טכנית הבצק כבר לא יכול להחמיץ יותר, בדיוק כמו שציווית", הסביר השליח.
"הבנתי", חייך משה, "תן לי לנחש מה הבעיה: שבט נפתלי ראה את זה והודיע שהוא לא מוכן לצאת למסע עם שבט שאוכל מצה שרויה בפסח".
"בדיוק", ענה לו בן שבט לוי הנבוך, והוסיף כשעיניו מושפלות מטה, "אבל זה לא הכול, רבנו".
"נו מה עכשיו?" אמר משה בטון מעט פחות סבלני.
"החבר'ה של אלישמע בן עמיהוד משבט אפרים לקחו איתם שלושה שקי תירס", ענה לו בן שבטו.
"או-קיי, ומה הבעיה?" שאל המנהיג.
"הבעיה היא שהשבט מפוצל עכשיו לשני חלקים שרבים ביניהם - חלק אחד אומר שאין שום בעיה עם תירס, ואילו השני אומר שבשקים של התירס שמו לפעמים גם חיטה, וחיטה יכולה להחמיץ בדרך, ואז הלך עלינו", הפטיר לו האיש.
"בסדר גמור", ענה משה לשליח, "תודה שהפנית את תשומת לבי. אני אטפל בכל הדברים האלה. בינתיים שהשבטים האחרים יתחילו לזוז. מצרים עוד רגע מתעוררת, ואני מעריך שיש לנו חלון זמן של יום-יומיים גג עד שייגמרו הלוויות הבכורים ושוב כל תשומת הלב תהיה עלינו. אנחנו חייבים להתקדם. תגיד בבקשה לראשי שבט גד שיתחילו לזוז ראשונים, אני הולך להתערב במה שקורה בשבטים הבעייתיים".
"אה, משה רבנו, אל ייחר אפך בעבדך, אבל שבט גד לא יכול לזוז ראשון", לחש הלוי המסכן.
"וזה למה?" שאל משה, שפניו הלכו והאדימו.
"רציתי לספר לך קודם ולא הספקתי", ענה לו השליח, "יש במאהל שלהם מהומה רצינית. ניגשתי מקרוב כדי לברר מה קורה, ואף אחד לא שם לב אליי מרוב בלגן. הצלחתי לשמוע רק מילה מוזרה שחזרה על עצמה שוב ושוב - לפתית".
24 שעות לאחר מכן, הגוש הענק של 600 אלף בני ישראל לא זז אפילו מטר. ברגע שנפתרה בעיה הלכתית אחת, צצה בעיה שנייה ועיכבה את יציאת מצרים. משה ואהרן התרוצצו בין הנצים וניסו לכבות את השרפות. בזה אחר זה נפסקו הלכות שמטרתן הייתה להשאיר בידי כל שבט מרווח כלשהו של תמרון, ומצד שני להותיר את העם מאוחד תחת הציווי הפשוט יחסית - או כך לפחות הם חשבו כשאמרו אותו בכמה מילים בודדות – לא לאכול חמץ בפסח.
אבל זה לא ממש עזר: שבטים החלו לקנטר אחד את השני על היותם מחמירים או מקלים במקום שבו אסור להקל או להחמיר, ובשלב מסוים החל הוויכוח החריף ביותר, על השריית מצות ביין ומיצי פירות. סוגיית המצה העשירה כמעט פירקה את המחנה הגדול לרסיסים.
הסוף ידוע - שלושה ימים של ויכוחים ודיונים הסתיימו באותו מקום בדיוק, באפיסת כוחות של השבטים הנצים ובהתפכחותו של פרעה. בני ישראל עשו אחורה פנה וחזרו למקום מושבם ולמעמדם כעבדים בארץ מצרים.
ברבות השנים רקמו בני-בניהם של אותם שישים ריבוא מני סיפורים ואגדות על מה היה יכול לקרות אילו אבות-אבותיהם היו רבים פחות, מאוחדים יותר, ומצליחים למלא את רצון בוראם כפי שהוא, בלי חיסורים ובלי תוספות. קצת היה קשה לדמיין את זה בעודם נאנקים דור אחרי דור תחת סבלות מצרים, אבל מדי פעם הצליח סופר מוכשר מתוכם לכתוב איזו נובלה אוטופית עתידנית על עם ישראל שחי בעתיד הרחוק בארץ ישראל, וממלא אחר מצוות הפסח.
הנובלה הזו תיארה עם מאוחד לשבטיו, שחוגג את פסח מדי שנה בשנה באווירת גאולה וחירות, ממלא את מצוות החג לפרטיו ולא מתעקש על מחלוקות ומריבות הקשורות לתלי-תלים של פרשנויות בכל פינה ובכל חריץ הקשור איכשהו למצוות החג. עותק נדיר של נובלה כזו נחשף באחרונה. הוא כתוב בשפת חרטומים עתיקה, והמשפט האחרון בו היה כך: "חמץ זה שאנו אוכלים היום בגלות, על שום מה? על שום שהחמצנו את ההזדמנות להיות עם נורמלי".
אקו"ם