הנוסחה של נתניהו וכחלון היא נוסחה מנצחת
מצינור לזרימת מידע הפכה התקשורת לזרוע אסטרטגית שמסוגלת לפגוע בדמוקרטיה, בחופש הביטוי ובביטחון הלאומי. המתווה החדש של תאגיד השידור הוא הזדמנות להחזיר מעט שפיות לזירה
שרשרת המזון של סדר ההחלטות הדמוקרטי שוב מתהפכת, ומוכיחה שיש בעיה עם התקשורת בישראל. ראש הממשלה ושר האוצר החליטו על מתווה מסוים להרצת התאגיד; העיתונאים התקוממו; לאחר מכן הציבור היה מוכרח לשמוע מה חושבים המשנים ליועץ המשפטי לממשלה, שהם כידוע חשובים מאוד בדמוקרטיה הישראלית. ועכשיו כל הנושא, המתוקצב על ידי ממשלת ישראל, עובר כרגיל להחלטת בג"ץ.
התקשורת היום זה כבר לא רק חופש הביטוי וזרימה חופשית של מידע. היסודות החשובים הללו הם אכן רצפה הכרחית, והם מעוגנים בחוק. אבל התקשורת היום, בזירות המוכרות לנו מישראל וארה"ב, היא תחום אסטרטגי שמסוגל לפגוע בדמוקרטיה עצמה, כולל בחופש הביטוי, וגם בביטחון הלאומי. בארה"ב מתבצעת עכשיו הדגמה חיה של ההתפתחות המסוכנת הזאת. כדי להבין זאת צריך לראות מה קורה בקמפוסים האמריקניים. מאז עליית טראמפ לשלטון היו שני אירועי סתימת פיות אלימים מאוד - באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, ובקולג' יוקרתי בשם 'מידלברי' בוורמונט. באירוע בוורמונט, סטודנטים אקטיביסטים הצליחו להשתיק ולגרש מתחומי האוניברסיטה את המדען החברתי המפורסם פרופ' צ'רלס מוריי.
אלה אירועי קצה שהבהירו בחדות מה המצב היום בבועות הקמפוסים; זהו מיקרוקוסמוס שמיעוט משמעותי בתוכו אבל מלוכד ואידאולוגי מאוד, מכתיב - אם צריך, באלימות - למי מותר לדבר, על מה לדבר, ומה מותר או אסור להגיד במסגרת השיח בתוך האוניברסיטה. הבסיס למציאות העגומה והמפחידה הזו הוא השינוי המהפכני בהרכב סגל המרצים והפרופסורים למיניהם באוניברסיטאות. מחקר שבדק את הנושא ב־1995 מצא שהיחס הממוצע בין אנשי שמאל לאנשי ימין בסגל האוניברסיטאי היה 1:2. היום הפער הוא מטורף: חמישה שמאלנים על כל ימני. המציאות הזו קובעת לא רק מה מותר להגיד ומה אסור; היא גם קובעת אלו סטודנטים יגיעו לוועדות השיטור השונות ואלו יסולקו מהאוניברסיטה.
פרופ' ג'ונתן היידט, שהתראיין ל'וול סטריט ג'ורנל' בעקבות מחקרו בנושא, משווה את המצב בקמפוסים למזרח גרמניה עם מנגנוני השטאזי. זו תרבות של הלשנות וסנקציות ועונשים נגד מי שעושה שימוש בזכותו הבסיסית לחופש ביטוי בשני נושאים שהפכו לטאבו מוחלט, ושגם פרופסורים ימנים בראיונות אישיים אינם מעזים לבטא את מחשבותיהם בנוגע אליהם: אסלאם, ואירועי אונס בקמפוס.
אני טוען שהמודל הזה ישים לגבי ההשפעה של התקשורת בישראל ובארה"ב. מיעוט קטן אבל רב השפעה מתוך התקשורת מסוגל להכתיב הלכי רוח בציבור, וגם לכפות על רשויות האכיפה לפעול. במילים אחרות: היציבות של המשטר מושפעת היום מהתקשורת יותר מכל גורם אחר בין זרועות המבנה הדמוקרטי. דוגמה שלא נותנים עליה את הדעת, מרוב עיסוק בשטות שנקראת "האובססיה של נתניהו עם התקשורת": מעמדו של יצחק הרצוג ושל מפלגת העבודה במפה האלקטורלית. הרצוג הוביל את המחנה הציוני להישג גדול, וסיעתו מונה 24 ח"כים. אבל הכתישה הבלתי פוסקת שלו בכלי התקשורת המשפיעים על אנשי השמאל, שחקה את מעמדו בצורה כזו שהסקרים מלמדים על התמוטטות - משהו כמו 11 מנדטים. האפשרות שיחבור לממשלת הליכוד נחסמה בגלל הדה־לגיטימציה ל'ממשלת הפשיזם' האנטי־דמוקרטית. בלי לפרט, אפשר למצוא עוד הרבה חומרים בנושא.
ממה שידוע, חוקרי המשטרה ממשיכים לדשדש בנושא חקירות נתניהו. המצב הבסיסי מלפני לא מעט חודשים לא השתנה: יש פושע, וממשיכים לחפש את העבירה שאפשר יהיה להלביש עליו. הפרשיות נשארו בלתי סבירות ביחס למכבש הציפיות והתביעות מטעם התקשורת והמערכת הפוליטית שנגררת אחריה. יש סימנים לכך. בנושא פרשת הצוללות וכלי השיט נגרם נזק ביטחוני לישראל, מאחר שהעניין עלול בסופו של דבר לגרום לגרמנים לבטל את העסקאות. בגרמניה לא חסרים עוכרי ישראל בממסד החוץ והביטחון המשפיע למדי בלשכת הקנצלרית. שני אנשים רציניים ביותר ובעלי מעמד ומוניטין, האחד עורך דין והשני מפיק גדול בהוליווד, עברו רצח אופי בידי התקשורת.
בארה"ב המצב חמור יותר. כואב הלב לראות את הענק האמריקני מסובך בתוך עצמו. הדמוקרטים, יחד עם מנגנוני מודיעין חשאיים ותקשורת מצבע מסוים, מנטרלים את יכולת התפקוד של מנהיגת המערב. שני עיתונים, ה'ניו־יורק טיימס' וה'וושינגטון פוסט', עם רוח גבית של ערוצי טלוויזיה, הצליחו להחדיר למוחותיהם של רבים בציבור האמריקני שהנשיא טראמפ הוא סוכן רוסי. זה פשוט לא ייאמן. לעומת זה, הראיות המצטברות לכך שהנשיא הקודם אובמה ואנשיו הפעילו את רשויות המודיעין והבילוש על הקמפיין של טראמפ ועל טראמפ עצמו, לא מקבלות שום תהודה אפקטיבית. כיצד זה קורה? קשה להסביר. זה עניין פסיכולוגי־פוליטי. בעיקר בגלל ההתלכדות של המפלגה הדמוקרטית, שנשבעה לחבל בכל מהלך של הבית הלבן.
נתניהו מבין את זה. המהלך המשותף שלו ושל כחלון הוא נכון; להוסיף עוד כלי תקשורת עוצמתי לכוח האש שמעוות את סדר קבלת הדין וההחלטות הדמוקרטיות, זה טירוף. המבנה של תאגיד חדשות נפרד, כמו במודל של ערוצים 2 ו־10, נראה נכון. גם ככה הליך איוש התפקידים הבכירים מסובך מדי. אבל צריך לראות את המתווה החדש כהזדמנות. "אני חושב שזה סידור מצוין", אומר פרופ' אילן אבישר, שכיהן כיו"ר הרשות השנייה. "אני חושב על זה כעל מהלך טקטי, כדי להיחלץ מהתאגיד כפי שנוצר. הנוסחה של נתניהו וכחלון היא נוסחה מנצחת". כמובן שהיא לא לרוחה של דינה זילבר. היא הרי בלמה בהינף אחד החלטה של שר הביטחון והרמטכ"ל בעניין גלי צה"ל. למה? "חופש הביטוי". האם הוקמה כבר ועדה של שופטים ועיתונאים למינוי הרמטכ"ל הבא?
"זה היה המוצא הטוב ביותר", אומר אבישר, וכשאני טוען שהתעורר לחץ ציבורי ובעקבותיו בג"ץ נכנס לפעולה, הוא עונה: "אין לחץ ציבורי. מה שנקרא 'לחץ ציבורי' זה לחץ של השמאל, והוא מתרחש כולו בזירה התקשורתית, ומכיוון המשנה ליועץ דינה זילבר".
גם החלוקה הפוליטית, כמו גם הדעות המקצועיות של "המומחים" והמשפטנים, השתנתה ללא הכר ובמהירות. אין יותר אנשים ניטרליים. אם נתניהו מעורב בהחלטה ממשלתית ביצועית כלשהי, זו פגיעה אנושה בדמוקרטיה ואיום על "חופש הביטוי". אם לחץ תקשורתי מניע חקירות או גורם להאשמתו של קצין בכיר בעבירות מין - זו ביקורת חופשית שלשמה קיימת העיתונות. ההזדמנות שעליה מדבר אילן אבישר היא ליצור כמעט מהיסודות כלי תקשורת שיחזיר מידה של שפיות לזירה התקשורתית, יהיה באמת כלב שמירה של הדמוקרטיה ולא יהפוך לרוטוויילר התלוי בשניו על העורק הראשי של צוואר הדמוקרטיה.
אקו"ם