סאגת השידור הציבורי: משחק סכום אפס
משבר התאגיד ורשות השידור הסלים כי משני הצדדים עמדו קבוצות שידעו כי תקומתה של האחת תהיה חורבנה של האחרת
הסיסמה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות" נטבעה אי שם בשנות השמונים, ולא ברור אם היא פרי מוחם של אנשי 'שלום עכשיו' או של מנהיגי 'תנועת האוהלים' ימין סוויסה ויעקב יונה. מאז לידתה של סיסמה זו נכתבו אלפי מילים שביקשו להראות כי ההשקעה במתנחלים גבוהה בהרבה מהמשאבים שמוקדשים לעיירות הפיתוח, ושכל סנטימטר של כביש עוקף הנסלל ביהודה ושומרון בא על חשבון הכביש המהיר לדימונה.
איני מתכוונת להיכנס לשאלה אם הסיסמה הזאת נכונה או לא. נראה שכל מטרתה היא לקבע בחברה הישראלית את התפיסה ולפיה "אם טוב לך, זה בא על חשבוני". הפתגם הזה הפך לאקסיומה שחוקה משימוש, למשפט שאינו מצריך הוכחה – בגלל שלמעשה מעולם לא הוכח שאם הכסף היה נמנע מההתנחלויות הוא היה מועבר ישירות לשכונות הפריפריה.
לכאורה בלבד המימרה הזאת היא גם ביטוי למאבק האידיאולוגי שבין ימין ומשאל, אך היא טומנת בחובה ניחוח של מאבק עדתי. מישהו, כך נראה, ניסה למצב את עצמו כמי "שאכפת לי מאוד מגורל תושבי השכונות". והרי, אם אפשר להבעיר את אש הקיפוח בקלות, מדוע לא לעשות כן? אש זו היא חומר בערה טוב יותר ממאבקים פוליטיים, ובמקרה זה ניתן היה להדליק אותה בלי לטרוח לכבות אותה בהמשך – שכן, כאמור, אין כלל חובת הוכחה כאן.
הפגנת עובדי ועיתואני התאגיד. פרנסתה של קבוצת עובדים אחרת בהכרח תבוא על חשבון השנייה.
צילום: אמרי מאירי
מאז לידת הסיסמה הזאת חלפו למעלה מ-35 שנים, אך השיח הזה ממשיך להתקיים בחברה הישראלית בעוצמה גדולה. הרי "ברור" שקצבאות הנכים לא עולות בגלל ההקצאות לישיבות החרדיות ולאברכים, ו"ברור" שאין כסף להשקיע בתשתיות של היישובים הערביים בגלל התמיכה הממשלתית במתנחלים. "ברור" גם שיש פחות כסף לתיאטראות בגלל ההשקעה בתרבות התורנית.
אף שכנראה אכן יש בישראל כוחות פוליטיים ומגזריים שסוחטים את לשד הקופה הציבורית, השיח שקובע ש"כל מה שיש לך הוא על חשבוני" גרוע, מפלג ומשסה אוכלוסיות שונות זו בזו. אך נדמה שבשבועות האחרונים עלינו עוד מדרגה, ובמשחק הנוכחי כולם יכולים להפסיד. רמת הסיכון לכולם גבוהה יותר.
אם בכספים ממשלתיים וציבוריים אין לנו יכולת להוכיח שנתינה לאחד היא לקיחה מהאחר, במקרה של רשות השידור ותאגיד השידור הציבורי המצב שונה: פרנסתה של קבוצת עובדים אחרת בהכרח תבוא על חשבון השנייה, ומכאן ההסלמה הגדולה בשיח. אין כאן שורות שצריך למצוא באמצעות זכוכית מגדלת בספר התקציב הממשלתי, אלא אנשים המתעמתים עם חבריהם על אותו מקום עבודה.
קבוצת העובדים מרשות השידור עמדה לאבד את מקור פרנסתה מרגע שהוחלט על פי חוק על סגירת הרשות, וקבוצת העיתונאים ואנשי התקשורת שחתמו על חוזי העסקה בתאגיד החדש שהוקם על פי אותו חוק עמדה מהצד השני. עובדי הרשות חרדים, פוחדים ומלאי עלבון מהשנייה שבה ייקראו לכבות את האור וללכת הביתה. כעת, עם התהפוכות הפוליטיות, נעמדו עובדי הרשות על קרקע יציבה, בעוד שהחרדה ואי הוודאות הפכו נחלתם של מגויסי התאגיד. אחרי שהיו מלאי שמחה, תקווה, אמונה ופרץ יצירתיות בגלל הקמת הגוף הציבורי החדש – עולמם חרב פתאום.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון קיימו חמש פגישות עבודה כבדות ראש על גורל השידור הציבורי, וזאת למרות שזו כלל לא הסוגיה המשמעותית שעל הפרק. על גדור נהר השידור הציבורי נעמדו שתי קבוצות, וכל אחת מהן ידעה שאין מקום לשתיהן בנהר. האחת תטבע, והשנייה תצוף.
ההסלמה כאן נובעת מהרגשות העזים של שני הצדדים: הרי כיצד ניתן לשמוח כשברור ששמחתך היא יום אבלו של האחר? וכיצד ניתן לא לפתח רגשות איבה, כעס ותסכול, או לא לקנא בעמיתיך שיעבדו מחר בעוד שאתה תשב מובטל? הרי לא מדובר כאן רק ברגשות, כי אם בפרנסה, בפת הלחם שמביא אדם לביתו.
אם סאגת רשות השידור והתאגיד היא סימן לתחילתן של מערכות נוספות שבהן שתי קבוצות של עובדים יעמדו זו מול זו והרווח של כל אחת יהיה ההפסד של השנייה, אז האיום על קיומנו חמור יותר מתוכנית הגרעין האיראנית.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם