הקרנבל בכנסת: כולם יצאו מושפלים
פיצוצי השרשרת שאנחנו חווים מאז תמה מערכת צוק איתן, מעידים כי צה"ל לא סיפק את תחושת הביטחון הנפשי שהאזרחים מצפים ממנו שיעניק להם. צה"ל חייב להיות גורם של ודאות בחשבון הלאומי
מי שאירגן אתמול (ד') את הקרנבל בוועדה לביקורת המדינה לא התכוון באמת לדון בלקחי מערכת 'צוק איתן'. כל גורם בפורום בא לצבור נקודות, וכולם – כולל החברה הישראלית – יצאו מושפלים. מיותר להיכנס לתיאור וניתוח האירוע שסיפק כותרות למשך 24 שעות.אבל כשמדברים על לקחים, יש הבדל תהומי בין לקחים מקצועיים בכל התחומים, מהלחימה ועד קבלת ההחלטות, לבין הלקחים הפוליטיים והאסטרטגיים שאיתם הולכים המנהיגים הפוליטיים הביתה. מנהיג שמסתכל קדימה ורואה את עצמו ביום מן הימים בעמדה אחראית כשר ביטחון או ראש ממשלה, או אפילו חבר בקבינט הבטחוני, עלול בהחלט להגיע למסקנות הבאות: אסור לו להגיע להחלטה על יציאה למבצע צבאי משמעותי. מוטב לספוג, להישאר בהגנה, כל הדיבורים על ניצחון והכרעה הם טובים למנהיגים ברמת הפופוליזם הצבאי. ברגע האמת, כאשר פורצת מלחמה, היא נגמרת מתישהו כשהמנהיג הפוליטי יישאר לבדו מול זעם ההורים השכולים, החטופים, והנעדרים. למה להגיע לשם?
ומה שיותר גרוע: המפקדים הבכירים. הם מעריכים שהמנהיגות המדינית לא תצייד אותם בהחלטות ברורות להכרעה; הם כבר מבינים שהרוגים, ובייחוד האפשרות שחייל ייחטף במהלך מבצע, או אפילו ייהרג וגופתו תיחטף, זה דבר בלתי קביל מבחינת הציבור הישראלי. לפיכך, התכנון והביצוע הצבאי צריך להיות בעמידה מנגד. אש ועוד פעם אש. וגם את האש הזאת צריך לירות בצורה כזאת, שלא תרגיז תקשורת מסוג מסוים ולא ארגוני לוחמה פוליטית ומשפטית. אסור להסתבך, גם אם משך המערכה ילך ויתארך.
אם אלו הלקחים המופקים היום על ידי מנהיגים פוליטיים שנמצאים במסלול להנהגה הלאומית, אז המדינה בבעיה. הלקח האמיתי לציבור צריך להיות זה: כאשר המועמדים לתפקידים הבכירים של מקבלי ההחלטות עומדים לבחירה, הציבור יעשה טוב אם ישקול – מיהו אותו מועמד שמוכן שיזרקו עליו עגבניות רקובות אחרי המלחמה.
לא מי בעל התכניות הגרנדיוזיות והמבריקות, אלא מי מוכן לקבל החלטה קשה באמת – לפעול לפי האינטרס הלאומי והבטחוני מתוך ידיעה שחלקים בציבור, כולל הורים שכולים, כולל מבקרי מדינה וסתם מבקרים, כולל גורמי אופוזיציה ויריבים בזירה הבינלאומית ימטירו עליו נאצות במריים, אחרי הפסקת האש. כך גם המפקדים הצבאיים צריכים להתעלם בקשיחות מהמופעים שמישהו בכנסת או ברחוב מארגן לפעמים. אם האפשרות שחייל יחטף או גופתו תיחטף נכנסת למסגרת השיקולים המבצעיים בעת מלחמה, הרי שישראל מעניקה מראש יתרון אסטרטגי עצום לחמאס חיזבאללה או כל אויב פוטנציאלי. האם החברה הישראלית רוצה להפוך גם את הורי החיילים למרכיב במגן האנושי שהאויבים הרצחניים שלנו מארגנים לעצמם?
דומה שהמחיר שמנהיג צריך לשלם בעד החלטות שאזרחי ישראל משלמים עליהן הוא לא גדול, בסופו של דבר. אם המחיר הוא להיות מותקף על ידי הורים או גורמי תקשורת, צריך לקבל את זה ואפילו באהבה ולא רק מתוך קבלת הדין. אם תמורת הביטחון וההגנה על העורף האזרחי כולל המשטר הדמוקרטי, אנחנו צריכים לשלם בזה שמישהו ישמיע נגדנו נאצות "אפרטהייד" ו"כיבוש" – אז המחיר הזה לא גבוה ואפשר לעמוד בו.
לפעמים לוקח שנים רבות עד שמבינים את משמעותה של הנכונות להקרבה וללחימה עיקשת. יש לישראל בהיסטוריה הכואבת שלה דוגמאות מכל סוג: מלחמת ששת הימים היתה ניצחון אדיר וזוהר, אך הוא לא הביא שלום וגם לא ביטחון. הפעולה לכיבוש החרמון בסוף מלחמת יום הכיפורים היתה הרואית ועלתה במחיר של קרוב לסך כל הנופלים ב'צוק איתן'. אך לא כיבוש החרמון העניק לישראל קרוב ל-45 שנה של שקט בגבול רמת הגולן, שקט שעדיין נשמר. השלום הבטחוני ללא הסכמי שלום הושג בעקבות מערכה ארוכה על פיסגת שיא החרמון, שלא חדרה לתודעת החברה הישראלית. המערכה הזאת שנמשכה מאז הפסקת האש של מלחמת יום כיפור ועד הפסקת האש האמיתית של סוף מאי 1974, כאשר לוחמי צה"ל נאחזים בקשיי הישרדות שלא ייאמנו בשיא החרמון, היא שיצרה את השקט של שני הדורות האחרונים בגולן. יותר מחצי שנה, עשרות הרוגים, לחימה מתסכלת תחת ברד של פגזים, מטוסים נופלים. אם לא היו עומדים באתגר הזה, הסורים היו מחדשים את מלחמת ההתשה והיו מצליחים בוודאי לסחוט ויתורים טריטוריאליים משמעותיים בגולן – ללא חוזה שלום.
נראה שזאת התוצאה של 'צוק איתן'; אך פיצוצי השרשרת שאנחנו חווים מאז תמה המערכה לפני קרוב לשלוש שנים, מעידים כי צה"ל לא סיפק את תחושת הביטחון הנפשי שהאזרחים מצפים ממנו שיעניק להם. בימים שבהם מבחנים צבאיים בכל זאת עלולים להתרחש, בניגוד לדעת אמ"ן, צה"ל חייב להיות גורם של ודאות בחשבון הלאומי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם