ראשי » חדשות » דעות

ברגותי הוא רוצח עם תעודת יושר

אי־אלה מלמולים עמומים ששחרר לפני כעשרים שנה על הצורך בהסדר עם ישראל האהיבו את ברגותי על חוגי מרצ עד כדי מחילה מוחלטת על מעשיו הרצחניים זמן קצר אחר־כך

מרואן ברגותי אינו אדם חשוב במיוחד. מעולם לא היה. כבר 15 שנים הוא נרקב בכלא ישראלי, ולפניו עוד ארבעה וחצי מאסרי עולם ו־40 שנות מאסר נוספות שנגזרו עליו בעוון קיפוד חייהם של חמש נפשות חפות מפשע. לא רק ממשלת ישראל מתנגדת לשחרורו, גם ההנהגה הפלסטינית מעדיפה שימשיך להירקב בכלא. היא מתעבת אותו מסיבותיה שלה. למרות הטיפול המפנק של ה'ניו־יורק טיימס', אשר פרסם השבוע מאמר שלו על תקן "מנהיג וחבר פרלמנט פלסטיני" גרידא, הוא רחוק מלהצטייר בעולם כנלסון מנדלה 2017. שמו לא מוכר במערב.

שביתת הרעב של אסירי פת"ח. צילום: רויטרס
 

מי בכל זאת הולך שבי אחר קסמיו? מחנה השלום כאן. אי־אלה מלמולים עמומים ששחרר לפני כעשרים שנה על הצורך בהסדר עם ישראל האהיבו אותו על חוגי מרצ עד כדי מחילה מוחלטת על מעשיו הרצחניים זמן קצר אחר־כך. יוסי שריד המנוח ביקש פעם לחון אותו בטענה ש"עלה לו הדם לראש בעקבות חיסולו הממוקד והאומלל של חברו, ריאד כרמי" (הארץ, 15.11.06). חיים אורון ביקר אותו בכלא שוב ושוב. עמוס עוז שלח לו ספר עם הקדשה נרגשת: "בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש".
 
השבוע, כשהמאמר בניו־יורק טיימס גרר גינוי מעודן מפי ראש הממשלה, שוב נחלצו כאן סנגורי ברגותי לעזרתו. הם זעמו על נתניהו יותר מאשר עליו. מראיינת־אורחת בגל"ץ השוותה אותו לטרוריסטים שלנו לפני הקמת המדינה. אלדד יניב טען ש"לערפאת היה יותר דם על הידיים מברגותי". יריב אופנהיימר משלום עכשיו התבטא ברוח דומה.

אכן, לערפאת היה יותר דם על הידיים מברגותי, והפיכתו לשותף שלום שלנו הייתה רגע מחפיר ומר בתולדות ישראל. מחיר דמים כבד שילמנו עליה. בכל זאת, יש הבדל בין ערפאת 1993 לברגותי 2017: מעמד ההכרה הישראלית באש"ף הוכרז על ידי שני הצדדים כקו פרשת המים שבין אלימות לדיבורים. שניהם הסכימו אז שמהיום והלאה כל ויכוח יוכרע רק ליד שולחן המשא־ומתן. זה היה החידוש הגדול של אוסלו, והוא עוגן בכתב ובנאומים חגיגיים.
 
רבין וערפאת שכחו כביכול זה לזה את שפיכות הדמים של העבר והתחייבו לפתוח דף חדש, חף מאלימות. לכן פלסטינים ששפכו דמי יהודים לאחר מועד החתימה על הסכמי אוסלו אמורים להיות פסולי מו"מ וחנינה גם לשיטת השמאל, והוא אמור להתעקש על העיקרון הזה יותר מהימין. העובדה שהוא נוטה עכשיו לשכוח אותו מלמדת על אמינותם המפוקפקת של הסכמים כלשהם בין ישראל לפלסטינים. היא מוכיחה שאין טעם לחתום עליהם.

אם ברגותי, שרצח יהודים אחרי פרוץ השלום, ממשיך בכל זאת להיחשב כאן כאיש שלום, די ברור מה יעלה בגורלם של ההסכמים העתידיים עם שכנינו האלימים. עסקני השלום הבלתי נלאים פה ימחלו להם חיש קל על הפרות ההסכם, ויחזרו להתרכז בהתחייבויות שלנו. לא קשה לנחש את מי הם יאשימו כשהברגותים ימשיכו לרצוח יהודים גם אחרי שירושלים תחולק וההתנחלויות ייעקרו. בניו־יורק טיימס, אין כמעט ספק, שוב יתארו אותו כ"מנהיג וחבר פרלמנט פלסטיני".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

חגי סגל

העורך הראשי של מקור ראשון

לכל הטורים של חגי סגל