הקרב על שער הגיא: הניצחון השני של הפלמ"ח
מאבק ותיקי הפלמ"ח נגד קריאת שער הגיא על שם גנדי, הפך למסע כינון מחדש של האמת הציונית על מלחמת העצמאות. "מלווי השיירות" ו"פורצי הדרך" ניצחו את תעמולת השקר של הנכבה
הניצחון של הפלמ"חניקים הוותיקים בפארק שער הגיא הוא ניצחון גדול, מעבר למאבק הספציפי למנוע את קריאת הפארק על שמו של גנדי. הוא התחדד אצלי עוד יותר כששמעתי על הסיור שערך ארגון 'זוכרות' בבית־לחם בתחילת השבוע, יומיים אחרי המפגן היפה שערכו ותיקי הפלמ"ח ונספחיהם ליד החאן בכניסה לשער הגיא.'זוכרות' הוא אחד הארגונים הנכבאיים המובהקים. הפעילוֹת שלו לקחו ביום ראשון השבוע כמה אורחים למסע תעמולתי שכלל כניסה במחסום של גדר ההפרדה, סיור במלון 'בנקסי' ומשם למוזיאון הטבע. מלבד מחסום הגבול הם לא ראו אף חייל בבית־לחם. למחרת בוימו הפגנות הזדהות של מאות בודדות לטובת שביתת הרעב של ברגותי ושות'. הכול שם תעמולה: קחו לדוגמה את צילום זורק האבן שפורסם השבוע, יש לו גוף של דוגמן שרירי אבל לא שרירי מדי. הוא לבוש גופייה, על ראשו כיסוי רעלה שמוט בצבעי סגול־כחול. האגרוף הקרוב למצלמה חושף בין האצבעות עוד שלושה אבנים כמו שג'וקוביץ' מחזיק את כדורי הטניס שלו לפני חבטת הפתיחה. מאחוריו כרקע מחושב היטב פח אשפה בוער, קצת אש, וענן עשן סמיך מתאבך. הייתי קורא לזה 'פלישיק' - שיק פלסטיני.
את בנות 'זוכרות' לוקחים לאותו מלון, שכולו הצהרה אמנותית, פוליטית ותעמולתית. אומרים שהוא מלא בימים אלה. הכול בפנים קודר. הוא נועד להיות מעין המשך של קיר חומת ההפרדה. בקומה השנייה יש איזה מוזיאון פוליטי פלסטיני. אחת מחכמות הארגון מציעה ברגע האחרון שהנשים לא ידברו עם התועמלנים הפלסטינים בעברית. זו שפת המתנחלים, החיילים, הכיבוש. "נדבר אנגלית", הציעה. נרשמו התנגדויות. האישה הציעה בהתנשאות אבהית: "מה דעתך שנקיים על זה דיון?"
הן פועלות עכשיו להקמת מוזיאון הנכבה בישראל. ההתרפסות מעוררת קבס. הן לא באות משום שהן מאחלות לעם ישראל משהו טוב בעתיד. הן שותפות ל"מאבק הפלסטיני". מאחורי גוון הן משאירות את הפשיזם הקולוניאלי הציוני.
כך שכאשר פסח עזריהו, הפלמ"חניק בן ה־86 מהגדוד השישי, קיבל את הכבוד להיות בין אלה שתלו את השלט המאורך, המכריז בכניסה לשער הגיא על פארק פורצי הדרך ומלווי השיירות, הייתה יותר מתחושה של סיפוק, תחושה של גאווה וניצחון. חיים גורי הפסימי, החצי מיואש, יכול לרשום לעצמו שלוחמי הפלמ"ח שוב נשאו את עמם עלי שכם. מפני שהמאבק הפוליטי בתחילתו נגד קריאת הפארק על שם גנדי, הפך בעצם למסע של כינון מחדש של האמת הציונית, הפלמ"חאית, הסיפור האמיתי של מלחמת העצמאות.
משך כחצי שנה היו הכותרות, שידורי הרדיו והטלוויזיה, מלאים במושגים הישנים שעליהם גדלנו: "פורצי הדרך", "דרך בורמה", שיר מבקיעי הדרך של אלתרמן, "מלווי השיירות", "ירושלים הנצורה", "הדרך אל העיר", "לא מפקירים את 100 אלף יהודי ירושלים", "בית הקברות בקריית־ענבים", "חטיבת הראל". כל המושגים האלה נשמעו כסיסמאות גיוס בחודשים האחרונים. התברר שהפלמ"חניקים עוד יודעים לגייס ולהתגייס.
בסופו של דבר זוהי משאית האספקה האחרונה שהם הובילו "בדרך אל העיר". בשנת 2011, כשהממשלה החליטה על קריאת הפארק על שם רחבעם זאבי, הייתה הסכמה בהיסח הדעת בין ראש הממשלה נתניהו לשר הביטחון אהוד ברק. גנדי נתפס בצדק כחלק ממוקד פלמ"חאי מיתולוגי שהיה מורכב מדדו, גנדי עצמו ואברהם אורנן (האב המייסד של סיירת מטכ"ל). אבל דדו ואורנן אכן שייכים לירושלים. גנדי לא. ולפני כחודשיים הבנתי שאדם שמקורב גם לראש הממשלה וגם לפלמח זאבי כבר הוריד למעשה את הבן מהעניין, אבל עושים את זה בשקט.
מבקריו של ראש הממשלה סבורים שנתניהו לא היה צריך להתחשב בכולם, ומהרגע שגורי, גביש, זמיר ורעננה התרוממו על הרגליים האחוריות, הוא היה צריך להרים ידיים. אבל אין מה להצטער על התקלה: החברים הוותיקים חיסלו את התרבות הנכבאית, והחזירו לחיים את מורשת גנדי האמיתית: הכפרים הערביים בבאב־אל־ואד שותקים כמו רעי.
המתנה הפלמ"חניקית היא התחלה טובה במאבק על הנרטיב של חמישים שנה למלחמת ששת הימים. שביתת הרעב של ברגותי בתמיכת ארגוני שמאל מקומיים, ה'ניו־יורק טיימס' וכל הקואליציה האנטי־ישראלית, תנסה להציג את חמישים השנים שחלפו כתהליך של איבוד צלמה של ישראל. כך הציג זאת ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון, שצץ לא מכבר בכינוס תמיכה של 'שוברים שתיקה' בגלריה ברבור בירושלים. גילון דיבר על הפיכתה של ישראל מדמוקרטיה ליברלית כפי שנוסדה, למדינה שנמצאת במדרון העריצות. הוא כבר מצוטט בעיתונות זרה, כמו ה'גרדיאן' הבריטי. גם עמי אילון דיבר שם, עוד ראש שב"כ.
לא שאין מה להתגאות במדינת ישראל המפא"יניקית, הבן־גוריונית; אבל ישראל של ניצחון ששת הימים, והפיתוח והדמוקרטיזציה שחלו מאז 1967, היא מקור לגאווה לא פחותה. ישראל היא מודל לדמוקרטיה לוחמת, מתגוננת, שהראתה דוגמה לכמה מארצות המערב כיצד נלחמים בטרור האסלאמיסטי, בין אם הוא קורא לעצמו פלסטיני־אש"פי, חמאסי או חיזבאללאי. היא גם הייתה שותפה בכירה יחסית במיטוט האימפריה הסובייטית.
העולם כפי שהיה ב־1967 וב־1973, בהשוואה לעולם שסביבנו בשנת 2017, מעניק פרספקטיבה מעניינת לגבי ישראל. בשנים של המלחמות הכבדות היו בין אויבי המדינה מדינות כמו עיראק, סוריה, מזרח־גרמניה, בריה"מ, ועוד לא מנינו את כל האויבים. מדובר במעצמות אזוריות ועולמיות שנלחמו בכל הדרכים האלימות והתעמולתיות, החשאיות והמדיניות, נגד קיום המדינה היהודית. איפה בדיוק נמצאות היום הארצות האלה? עיראק וסוריה לא קיימות למעשה. מזרח־גרמניה של עזמי בשארה ושל מאיר וילנר, קודמו של דב חנין בתפקיד, איננה קיימת.
אפילו בריה"מ לא קיימת. אלדד בק, העיתונאי הוותיק המתמחה בגרמניה, אמר לי שחוויית ההתחסלות של מזרח־גרמניה צרובה בתודעתה ובנפשה של הקנצלרית מרקל. זו מדינה שנוסדה כשנה אחרי מדינת ישראל. איפה מזרח־גרמניה ואיפה ישראל? כך גם סוריה ועיראק.
כולן מדינות עריצות, טוטליטריות וטרוריסטיות, אם צריך להזכיר למר גילון, ואילו מדינת ישראל קיימת ומשגשגת. הצמד גילון ואילון מדברים אולי בשם הדמוקרטיה, אבל לוחמים בשם הצדק של העריצות והטרור, השחיתות והשקר. הדמוקרטיה הישראלית קיימת משום שהיא דמוקרטיה ומשום שידעה להילחם ולהגן על עצמה, חרף כל הטעויות האסטרטגיות הקשות מאז מלחמת ההתשה, דרך 1973, ועד לטעויות שגילון ואילון שותפים להן. זה הסיפור של חמישים השנים הראשונות.
אקו"ם