אז הלקח מהשואה הוא שאנחנו דומים לנאצים?
איך קרה שהתרגלנו לאחת ההשוואות הכי לא מוסריות שניתן להעלות על הדעת על "תהליכים מעוררי חלחלה בקרבנו"? התשובה מגולמת במילה "לקח". אבל האם הלקח של אישה שנאנסה הוא לא לאנוס, או ללמוד להגן על עצמה? שנה לבאנליה של הרוע גרסת סגן הרמטכ"ל
שנה עברה מאז ההתבטאות של יאיר גולן סגן הרמטכ"ל, שנה מאז שנפל דבר בישראל. לא עוד טוקבקיסטים שלוחי מקדלת שעושים שימוש מחפיר בזכר השואה, לא עוד אנשי רוח מהקצה השמאלני ביותר שמתקשים להבחין בין קונפליקט מדיני לבין שעת השפל המזעזעת ביותר של העידן המודרני, אלא קצין בכיר מאוד בצבא ההגנה לישראל, עומד במדים בערב יום השואה ומשווה את העם היהודי לנאצים.לכאורה התבטאות אחת, הלכה למעשה פשיטת רגל מוסרית – האוטו אנטישמיות חדרה לדרגים הגבוהים ביותר של הגוף שאמור להגן עלי ועל הילדים שלי. זה כבר לא עוד ויכוח פוליטי, זה שידוד מערכות.
לא משנה כמה הזדעזעה המערכת הישראלית כששמעה את סגן הרמטכל מזהה בחברה שלנו "תהליכים מעוררי חלחלה" – משנה רק עובדה אחת: האדם הזה שרואה במשפחות של החיילים עליהם הוא מפקד את "הנאצים החדשים" עדיין מכהן בתפקידו, המשרה שלו אפילו לא עמדה בסכנה, אפילו לא לרגע, וזאת השערורייה האמיתית בסיפור הזה – התרגלנו.
איך קורה שהתרגלנו לאחת ההשוואות הכי לא מוסריות, הכי מקוממות, הכי לא הוגנות, הכי מסוכנות שניתן להעלות על הדעת? התשובה מגולמת במילה אחת: "לקח".
ז'אנר שלם של אנשים שתופסים את עצמם כנביאי התוכחה והמוסר של העם היהודי משחקים היטב על הקלף של הלקח. מבחינתם לרצח העם ההוא יש לקח אחד – אסור לנו להפוך דומים להם, אסור לקורבן להידמות לתוקף, איך יכול להיות שעם שעבר את מה שאנחנו עברנו עושה דברים דומים לעם אחר?
בנקודה הזאת אני מעוניינת לעצור לרגע ולבדוק עד כמה "הדברים דומים": הנה עוד זיכרון של ניצולת שואה גנרית כפי שהובא אתמול בטלוויזיה: ילדה אחת קטנה, חיילי אס.אס משלחים בה את הכלבים שלהם. הכלבים גוררים אותה ונועצים את שיניהם בבשרה, היא נגררת ומדממת על האדמה כמה עשרות מטרים, אחרי שהכלבים מניחים לה, מתקרב אליה אחד החיילים, גבר במדים מול ילדה קטנה. הוא מביט בה מדממת, מצית בשקט ובשלווה סיגריה אחרי סיגריה ומכבה אותן על פנייה. כוויה ועוד כוויה ועוד אחת, היא בת חמש או שש, היא מתחננת למים, חייל אחר ניגש אליה, פותח את פיה, מחדיר את איבר מינו עמוק לתוך הפה שלה ואז משתין לתוכו כדי שתשתה קצת. חייל נוסף אומר: "היא בהירה, יכול להיות שהיא לא משלהם, נשאיר אותה בחיים". שאר החיילים מוותרים באדישות ופונים אל הסבתא שלה ואל אחותה. את הסבתא שצורחת כל הזמן למראה הזוועות שמעוללים לנכדתה הם גומרים בירייה אחת, את האחות שלה הם מפלחים לשניים במכת גרזן, בתנועה אחת, מהראש ועד לפלג התחתון של הגוף.
את זה אנחנו מזכירים לסגן הרמטכ"ל של צבא הגנה לישראל שעומד במדים בערב יום הזיכרון לשואה, אותו זיכרון חי ובוער שלא מרפה מהילדה הקטנה הזאת עד היום והיא כבר בת תשעים. זה הלקח שהוא רוצה שנלמד – אל תהיו דומים להם, אני מזהה שאתם מתחילים להיות דומים להם.
בואו נשאל את זה הפוך – האם מישהו יעז לומר לאישה שעברה אונס קבוצתי תוך תקיפה אלימה "הלקח שלך מהמקרה הזה הוא שאסור לך לאנוס?" - זה הלקח? לא ולא. הלקח הראוי היחיד שנרצה להנחיל לה הוא – תשמרי על עצמך טוב טוב, תלמדי להגן על עצמך, תהיי מוכנה היטב כדי שזה לא יקרה לך שוב לעולם. זה הלקח.
חיילים ישראלים שעומדים בעיניים נוצצות ונושאים על גבם הצעיר בן ה-18 את זכר הקורבנות ההם ואז צורחים בכל הכוח "אני נשבע!" – זה הלקח. מפעל הטקסטיל בדימונה – זה הלקח. מעצמת היי טק שמעמידה בחוד החנית נשק הגנתי שהעולם יכול רק להתקנא בו – זה הלקח. ואין לקח אחר.
אין לקח אחר כי אין כאן תהליכים מעוררי חלחלה, יש כאן קונפליקט קשה מנשוא מול אומה דתית קיצונית שהשלוחה הפלסטינית שלה היא מנת חלקנו. אנחנו צריכים להתנהל בתוך הקונפליקט הזה כמיטב יכולתנו, וכן, גם כמיטב יכולתנו המוסרית. בהרבה מובנים זה גם בדיוק מה שאנחנו עושים.
שנים שאנחנו מקימים מפעלים כדי להנציח את הזיכרון ההוא, שנים שאנחנו מתפלצים ממכחישי השואה, שנים שאנחנו נחרדים מהמחשבה שהעולם ישכח. מי היה מאמין שתחושת הזילות האמיתית תבוא מתוך הבית. הבנאליה של הרוע גרסת סגן הרמטכ"ל, היום בערב בדיוק לפני שנה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם